ת"ק 38777-09-14

תביעה לתשלום סך של 33,200 ₪.

בכתב התביעה טענו התובעים, כי ביום 13.1.2014 נחתם הסכם בינם לבין הנתבעים, למכירת דירה שבבעלותם לנתבעים (העתק ההסכם, שיכונה להלן "הסכם המכר", צורף לכתב התביעה). לדברי התובעים, בהסכם המכר נקבע, בין היתר, כי על הנתבעים להעביר לידיהם תשלום בסך של 200,000 ₪, לא יאוחר מיום 1.4.2014 (מדובר בתשלום השני מבין שלושה תשלומים שעליהם סוכם בין הצדדים בהסכם המכר). לדברי התובעים, סכום זה לא שולם להם במלואו עד למועד שנקבע (במעמד הדיון התברר כי סך של 50,000 ₪ מתוך הסכום האמור לא שולם במועד), וזאת בשל "השגות" שונות שהעלו הנתבעים לגבי הדירה (ליקויים שונים שלטענתם נתגלו בה לאחר כריתת ההסכם). התובעים הוסיפו, כי בעקבות חילוקי דעות אלה, ובהתאם להוראות הסכם המכר, פנו הצדדים להליך של בוררות. לכתב התביעה צורף פסק הבורר, שניתן בהסכמת הצדדים. על פי פסק הבורר, נדרשו הנתבעים, בין היתר, להעביר לתובעים את יתרת התשלום הנדרש מכוח חוזה המכר בתוך שבועיים (המדובר בסך של 670,000 ש"ח, שמתוכו סך של 620,000 ₪ בגין התשלום השלישי והאחרון שנקבע בהסכם המכר וסך של 50,000 ₪ בגין יתרת התשלום השני האמור). בנוסף, נקבעו בפסק הבורר קביעות הנוגעות לליקויים הנטענים בדירה. ואולם, לטענת התובעים, הנתבעים לא עמדו בחובתם האמורה, והעבירו את יתרת התשלום רק ביום 22.7.2014. בגין התנהלות זו של הנתבעים, זכאים התובעים, לטענתם, לפיצוי בגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בסכם המכר (בסך של למעלה מ-100,000 ₪). עוד טענו התובעים, כי על פי הוראות הסכם המכר, נדרשו הנתבעים לשלם לתובעים דמי שכירות חודשיים בסך של 3,000 ₪, וזאת, ממועד קבלת החזקה בדירה ועד להשלמת תשלום התמורה בגינה. הנתבעים, לדבריהם, לא עשו כן במהלך חלק מהתקופה האמורה – ושילמו דמי שכירות בגין תקופה של חודש וחצי מתוך שלושה חודשים בלבד. לעניין זה אף נקבע, לדברי התובעים, בפסק הבורר, כי על הנתבעים לשלם את דמי השכירות האמורים.

הנתבעים מצדם לא הגישו כתב הגנה, אלא בקשה לסילוק התביעה על הסף בלבד. בבקשתם טענו הנתבעים כי הואיל וקיימת תניית בוררות בהסכם המכר, שבמסגרתה הסכימו הצדדים למסור לבוררות כל סכסוך הנוגע להסכם, אין בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה. בנוסף, נטען על ידי הנתבעים, כי פסק הבורר האמור מהווה מעשה בית דין, כך שלא ניתן לפנות בתביעה באותו עניין שכבר הוכרע על ידי הבורר גם לבית המשפט.

התובעים השיבו לבקשה לסילוק על הסף וטענו כי אכן פנו לבוררות כנדרש על פי ההסכם; כי פסק הבורר ניתן בהסכמה ולכן אינו מהווה מעשה בית דין; וכי פסק הבורר, שניתן בהסכמה, הופר אף הוא על ידי הנתבעים, הפרה המקנה לתובעים עילת תביעה חוזית נגד הנתבעים.

במעמד הדיון שהתקיים בתביעה ובבקשה חזרו הצדדים על עקרי טענותיהם. בנוסף, נתבע 1 לא הכחיש כי התשלום האמור בסך של 670,000 ש"ח בוצע לבסוף במלואו רק ביום 22.7.2014 וכי דמי שכירות שולמו לתקופה של חודש וחצי בלבד (מתוך תקופה של שלושה חודשים שבין מסירת החזקה להשלמת תשלום התמורה). לדבריו, העיכוב בביצוע התשלום נבע, לפני פסק הבורר, מהסכמת התובעים לעכב תשלום זה; ולאחר פסק הבורר, מכך שהתובעים הציגו מכתב כוונות מהבנק, כפי שנדרש מהם, רק בחודש יוני 2014, כאשר יתרת התשלום הועברה על ידם לתובעים בסמוך לאחר מכן. עוד ציין נתבע 1, כי דמי השכירות לא שולמו לתובעים בגין מלוא התקופה, שכן קיבל ייעוץ משפטי שלפיו כל עוד התובעים הם שמעכבים את השלמת העסקה, הוא אינו חייב לשלמם. לכך השיבו התובעים, כי הנתבעים התחייבו אצל הבורר להעביר לידיהם את יתרת התמורה בתוך שבועיים, ולשלם דמי שכירות, ללא קשר למשך הזמן שצפוי להימשך התהליך מול הבנק.

לאחר הדיון שהתקיים הגישו התובעים בקשות נוספות, שבהן טענו כי תניית הבוררות היא "תניית בוררות ספציפית", שאינה חולשת על הסכם המכר כולו. משכך, לטענת התובעים, תניית הבוררות אינה מונעת מהם להגיש תביעה בגין האיחור בביצוע התשלום בתקופה שקדמה לפסק הבורר. הנתבעים הגיבו לבקשות אלה, חזרו על טענותיהם הקודמות, ובין היתר, על טענתם שלפיה העיכוב בביצוע התשלום לפני פסק הבוררות היה בהסכמת התובעים, ואחרי פסק הבוררות, נבע מעיכוב התובעים בהעברת מכתב כוונות לידיהם. בנוסף טענו הנתבעים, כי תניית הבוררות היא תנייה כללית, החולשת על הסכם המכר כולו; וכי על בית המשפט לעכב את התביעה הנוכחית לצורך בירורה בהליך של בוררות.