גלוקסמן נ' מרטינץ

בפניי תביעה לסכום של 20,814 ₪ עקב הפרת חוזה מחודש ספטמבר 2017. לפיו, התובע שעובד בתחום השליחויות ביקש מהנתבע, שאף הוא עוסק בתחום, להפיץ 75 מארזים ללקוחות שונים של התובע. על פי הסכמה בין בעלי הדין, התובע היה חייב לשלם לנתבע 27 ₪ בעבור כל משלוח. משום שהתובע היה אמור לקבל מלקוחותיו 35 ₪ למשלוח, יוצא שציפה לרווח של 8 ₪ למארז. (סביבות 600 ₪ בתוספת מע"מ).

התובע טוען שהנתבע הפר את ההסכם בצורה גסה ביותר, ולכן מבקש את הפיצויים הבאים:

א. בגין 15 מארזים שלא סופקו באזור אבן יהודה – 2964 ₪.

ב. בגין 60 מארזים שלא הגיעו ליעדם ועוד הכנת מארזים חדשים- 12,000 ₪.

ג. 3000 ₪, סכום שטוען התובע שנאלץ לפצות אחד מלקוחותיו, עקב אי מסירת המארזים.

ד. עוגמת נפש- 2000 ₪.

ה. הוצאות נלוות ואגרת ביהמ"ש- 1100 ₪.

בעדותו בפניי התובע טען שעד כתיבת שורות אלו, אף משלוח לא הגיע ליעדו, וכך אמר:

"היה בלגן שלם, אני לקחתי חלק מהמשלוחים ומסתבר שהייתי צריך לעשות את המשלוחים שלו"(עמוד 1 שורות 22-23).

בכתבי הטענות התובע פירט בפני ביהמ"ש את השתלשלות העניינים, כך שבמהלך התקופה הרלוונטית, שהייתה מעט לפני החגים, היה בקשר מתמיד עם הנתבע, על מנת לוודא שהנתבע אסף את המארזים והחל בהפצתם.

הנתבע מספר פעמים אישר לו כי הכול תקין והכל מסודר, אולם לא כך היו פני הדברים.

בשלב מסוים, הנתבע השיב לתובע בהודעת ווצאפ:

"לא מעניין אותי אתה והלקוחות שלך" וכמו-כן, שלח הודעה במילים אלו:

"אתם וכל הבלגן של המשלוחים שלך ונהגים שלי שוברים ראש לעשות את המשלוחים חרא שלך"

(נספחי כתב תביעה).