ת"ק 36976-06-15 הורנבלס נ' שטובר ואח'

הצדדים התקשרו בינם בעסקה לשכירת דירה, כך שהתובעת היתה אמורה לשכור דירה מאת הנתבע. לאחר שנחתם הסכם שכירות ועוד קודם לכניסת התובעת לדירה כשוכרת הודיעה התובעת יחד עם שותפה המיועד כי לא יכנסו לדירה וכי הם מבקשים לבטל את עסקת השכירות. התובעת ושותפה המיועד נשאו בעלות דמי השכירות לתקופה של 41 ימים, וזאת בהתאם לסיכום אליו הגיעו עם הנתבע, המשכיר. הנתבע הפקיד לפרעון שיק נוסף של התובעת מעבר לאותה תקופה, וזאת לטענת התובעת בניגוד לסיכום אליו הגיעו. מכאן טוענת התובעת להשבה של הסכום ששולם ביתר.

הנתבע-המשכיר לא מצא שוכר חלופי. הצדדים חלוקים אם בנסיבות המקרה, תנאי הסכם השכירות והסכמות הצדדים, חייבת התובעת לשאת בדמי שכירות מעבר לתקופת ההודעה המוקדמת שהועמדה על פי סיכום בין הצדדים על 41 ימים או שעליה לשאת בדמי השכירות עד למציאת שוכר חלופי.

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

מתוך חלופת המסרונים בין הצדדים, עולה כי תחילה סברה התובעת שמאחר שהיא ושותפה המיועד הודיעו על ביטול החוזה, עליהם להמשיך ולשאת בדמי השכירות ואף לדאוג למציאת שוכר חלופי. מסקנה זו עולה מקריאת המסרונים הראשונים ששלחה התובעת לנתבע (צורפו לכתבי הטענות מטעם הצדדים). כך למשל כתבה: "אודה לך אם תוכל לענות לי. לא ברור לי מה המצב כרגע מבחינת הדירה... האם מצאת דיירים ואז החוזה ביננו הסתיים או שאתה מעדיף למצוא מחליפים בעצמך ובזה תם החוזה או שעדיין האחריות עלינו?" הדבר עולה גם ממסרון נוסף ששלחה לנתבע: "מתי אוכל להביא מפתח למתווך על מנת להראות את הדירה לדיירים פוטנציאליים?".

בהמשך, משעמד הנתבע על קיום החוזה בין הצדדים ומכאן לכאורה עמד על הטענה כי נותרה אחריות לתובעת למציאת שוכר חלופי, כתבה התובעת: "לאחר התייעצות עם עורך דין. אין לך קייס כיוון שהודענו לך על עזיבתנו טרם תחילת תקופת השכירות ולכן אין לסעיף 8.5 תוקף. מבקשת לקבל את השיק לי בחזרה לכתובת ...".

יוצא איפוא כי למעשה הצדדים לא ביקשו לראות את המצב המשפטי בינם, אלא בהתאם לתנאי ההסכם שנחתם בינם. הדברים הראשונים שכתבה התובעת לנתבע היו תחת הנחה כי פרשנותו של הנתבע את ההסכם, לפיה התובעת אחראית למציאת שוכר חלופי, מחייבת; ולאחר מכן סברה, ככל הנראה על בסיס התייעצות אם עורך דין, כי אין לפרש את ההסכם כפי שטוען הנתבע.

מכאן עולה המסקנה כי אומד דעת הצדדים היה איפוא כי יש תחולה להסכם שנחתם, אלא שהצדדים מפרשים את לשון ההסכם באופן שונה. ומכאן המחלוקת בפניי.

יש איפוא לבחון את ההסכם שנחתם בין הצדדים.

טרם בחינת ההסכם יש להבהיר כי ככל שמעיון בהסכם לא תעלה תכלית אחת ברורה וניתן יהיה לפרש את ההסכם בשני פירושים שאינם עולים בקנה אחד, הכלל הוא כי יהיה מקום לבחור בפירוש שהוא נגד מי שניסח את ההסכם. זאת משום שההנחה היא שמי שניסח את ההסכם יכול היה לדאוג לאינטרסים שלו עצמו ויכול היה לתקן את הסכם ככל שלא תאם את האינטרסים שלו (רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען. פ"ד נב(4) 145). במקרה זה הבהיר הנתבע כי הוא ניסח את ההסכם.