חיימוב נ' סייג ואח'

ביום 8.5.17 התרחשה תאונת דרכים, במסגרתה רכב שהיה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח אצל הנתבעת 2 יצא מכביש צדדי והשתלב לתוך הכביש הראשי שבו נסע התובע, ופגע ברכבו.

עד כאן אין מחלוקת בין הצדדים.

הנתבעות טענו במסגרת כתב ההגנה כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת, ובהתאמה יש להפחית ממידת הפיצוי לו זכאי התובע שיעור של 20%.

התובע הגיש את התביעה בגין ההפרשים, ובנוסף ביקש לחייב את הנתבעות לפצותו בגין עוגמת נפש וטרחה ובגין האשמת שווא ברשלנות תורמת, בסך של 2,370 ₪.

בסה"כ הועמדה אם כן התביעה על סך של 4,500 ₪.

במהלך הדיון שנערך לפניי היום נחקרו התובע, המתקשה בשפה העברית ואשר נעזר בבתו לצורך מסירת העדות, והנתבעת 1 ביחס לנסיבות התאונה.

לאחר ששמעתי את העדויות התרשמתי כי כניסתה של הנתבעת 1 לתוך נתיב נסיעתו של התובע, נעשתה באופן מפתיע, בשעה שהתובע נסע במהירות נמוכה ובמקום שבו ככל שלא עמד כל רכב מימין לרכב הנתבעת 1, לא היתה כל הצדקה לכך שזו לא תראה את רכב התובע מתקרב ולא תאפשר לו את זכות הקדימה בכביש.

זאת ועוד – עיון בתמונת רכב התובע מלמד על כך שרכב הנתבעת 1 פגע ברכב התובע לאחר שמרביתו עברה כבר את הצומת, ובתנועה מהחלק האחורי אל החלק הקדמי תוך פגיעה בכנף השמאלית קדמית, מעל לבית הגלגל ברכב התובע, ובפינה השמאלית קדמית שבהמשך החלק הקדמי של הרכב, באזור הפנס השמאלי.

הצדדים תיארו את התאונה כך שרכב התובע נסע ישר ואילו רכב הנתבעת 1 נסע באלכסון שמאלה, נכנס לתוך נתיבו של רכב התובע ועצר לאחר התאונה לפני רכב התובע, דברים שיש בהם כדי להעיד לכאורה על כך שמדובר בכניסה מהירה ומפתיעה לתוך הכביש, בחלק שלאחר נקודת המפגש שבין הכבישים.

יוצא אם כן כי יש בנסיבות כדי ללמד על כך שהתובע לא יכול ולא צריך היה, כנהג סביר, לצפות את כניסת רכב הנתבעת לתוך נתיב נסיעתו, ולא יכול היה באופן סביר למנוע או לצמצם את התאונה.