ת"ק 3659-09-14 ישראלשווילי נ' גרוספלד

האם זיכרון הדברים עליו חתמו הצדדים מהווה הסכם מחייב ממנו זכאי המתווך לקבל דמי תיווך, זו השאלה הנדרשת בתובענה שבפני.

להלן תמצית העובדות הצריכות לעניין

2. התובע, מתווך בעיסוקו, ומתוקף עיסוקו זה חתם עם הנתבעת, ביום 9.6.2014, על הסכם תיווך לרכישת דירה ברחוב יעקובזון 8/4 ברחובות, אז הראה לנתבעת את הדירה (להלן: "הסכם התיווך"). לטענת התובע, עוד באותו היום, נחתם בין הצדדים, הסכם למכירת הדירה, בו סיכמו הצדדים את התנאים ולפיהם יערך הסכם ויחתם חוזה תוך 20 ימים מתאריך זה (להלן: "זיכרון דברים"). לשיטתו, משנחתם זיכרון דברים זכאי הוא לשכרו, שכן זכרון דברים זה הינו הסכם מחייב. זיכרון הדברים צורף לכתב התביעה.

3. לטענת הנתבעת המסמך אותו כינה התובע כזיכרון דברים, איננו כזה ווודאי שאינו מהווה הסכם המחייב את שני הצדדים. לטענתה, מלבד מחיר הדירה לא נקבע דבר במסמך, הצדדים לא הגיעו לידי הסכמות באשר לעניינים המהותיים ביותר וממילא היה אמור להחתם הסכם מכר מחייב בתוך תקופה של 20 ימים.

4.הן מעדות עד התביעה יובל מימון, שהיה המוכר של הדירה, (להלן: "המוכר") והן מעדותה של הנתבעת עולה כי מיד ובסמוך לחתימת זכרון הדברים טילפן המוכר לאשתו, שהיא עורכת דין במקצועה, וזו האחרונה הורתה לו בטלפון שלא לקחת את שיק הערבות הנזכר בזיכרון הדברים שכן מעשה זה יהווה "אירוע מס". העד בעדותו בפני אישר כי בעקבות שיחה זו "קרענו את השיק והחזרתי לה אותו...". השיק אכן נקרע במעמד זה והקרעים, שהוצגו בבית המשפט, הוחזרו לנתבעת. בעניין זה העידו הן הנתבעת והן בתה גנה גרוספלד, שהיתה איתה במעמד זה, כי בנוסף לקריעת השיק קרע העד גם את זכרון הדברים ומסיבה זו לא היה מצוי בידי הנתבעת עותק ממנו, והיא אינה מבינה כיצד גם המקור לא הושמד בידי התובע.

5. אין מחלוקת כי התובע הוא הגורם היעיל להתקשרות ב"זיכרון הדברים", והנתבעת מסכימה כי אילו היתה רוכשת את הדירה היתה מחויבת בדמי תיווך בשיעור הקבוע בהתחייבות.

כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם נוסף לא נחתם בתוך אותו מועד של 20 ימים וכי העסקה לא יצאה אל הפועל וממילא הנתבעת לא רכשה את הדירה.

זכות המתווך לשכרו