טובי נ' אמוץ ואח'

1.בתאריך 30.11.17, בכיכר המשטרה בחדרה, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע מסוג יונדאי מ.ר. **-***-**(להלן: "רכב התובע") לבין רכבה של נתבעת 2 מ.ר. **-***-**בו שהיה נהוג באותה עת על ידי נתבע 1 (להלן: "רכב הנתבעים").

2.לגרסת התובע, התאונה ארעה לאחר שהוא נכנס אל הכיכר מכיוון דרום ובשעה שנסע בנתיב השמאלי (הפנימי) של הכיכר והתכוון להמשיך בנסיעה ישר צפונה, סטה רכב הנתבעים מן הנתיב שלימינו אל תוך נתיב נסיעתו בכוונה לפנות בה שמאלה, לכיוון מערב (ר' השרטוט ת/1).

3.נתבע 1 המאשר כי נסע בנתיב הימני של הכיכר, טוען להגנתו כי עוד בשלב כניסתו אליה הוא אותת בדבר כוונתו לפנות בה שמאלה, אלא שאז פגע בו רכב התובע שהיה קודם לכן מאחוריו: "...אני הייתי לפניו וגם הפגיעה שלו היתה בדלת הנהג, הוא היה פשוט מאחורי. לדעתי הוא לא ראה אותי ולכן הוא נכנס בי, כי אם הוא היה רואה אותי הוא לא היה נכנס בי...". להמחשת גרסתו ותמיכתה הגיש נתבע 1 את תצלומי הפגיעה ברכב שבו הוא נהג – נ/1.

4.למשמע דברים אלה אישר התובע כי בשלב שקדם לתאונה הוא אכן לא הבחין ברכב הנתבעים שהיה לפניו ואמר: "הוא נסע שני מטר לפני ואז הוא פנה שמאלה. אסור לו לפנות שמאלה בנתיב הזה, זה נגד חוקי התנועה... הנסיעה שלי היתה ישרה וכך גם הסימון שלפני הכיכר...שני הנתיבים הם לנסיעה ישרה ורק הנתיב הפנימי הוא לשמאל... אני נסעתי בנתיב שמותר לנסוע ישר וגם נסעתי ישר". יחד עם זה וחרף טענות אלה, נמנע התובע מלהניח בפני תצלום של הכיכר והסימונים שלטענתו שיש בה.

5.לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים ועיינתי בתצלומים ובחוות הדעת שהונחו בפני, מסקנתי היא כי מדובר בתאונה שאת האחריות להתרחשותה יש לחלק בין הצדדים באופן ש- 65% ממנה תוטל על נתבע 1 ו- 35% הנותרים על התובע.

ואלה הם נימוקי:

א.תקנה 43 (א) (3) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, קובעת כי:

"(א) נוהג רכב המתכוון לפנות שמאלה יתחיל את פנייתו:

...

(3) מכביש דו סטרי שיש בו שני נתיבים או יותר, מהנתיב

השמאלי ביותר שבכיוון הנסיעה".