ת"ק 34766-03-14 ק' נ' ס'

1.בפניי תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע להחזר סך של 9,039 ₪ המגיעים לה, לטענתה, כתוצאה מחיים משותפים קצרי מועד שהתגוררו אחד עם השני יחד, ובמסגרת זו הוציאה התובעת לטענתה, הוצאות שאת מחציתן היא מבקשת לקבל חזרה מהנתבע.

הסך של 9,039 ₪ פורט בדף חשבון נספח "ב" לתביעה ומספרתי את עשרת המרכיבים הראשונים בו במספור 1-10 וכך אתייחס אל הוצאות אלו בחישוב.

2.הצדדים החליטו לעבור להתגורר יחד, ולצורך זאת שכרו דירה ברח' ****** חיפה, כאשר מעיון בחוזה השכירות נראה כי שני הצדדים הינם השוכרים בשווה, וממילא התחייבויותיהם הינן בשווה.

3.חוזה השכירות נחתם ביום 13.10.13, הם עברו להתגורר בדירה ב-18.11.13 וכבר כעבור מספר ימים ביום 26.11.13 הם נפרדו זמ"ז, באופן שהתובעת עזבה את הדירה, והנתבע המשיך להתגורר בה עוד תקופת מה.

4.התובעת טוענת כי הוציאה כספים שונים שאת מחציתם יש על הנתבע להשיב לה.

5.הנתבע טוען באופן עקרוני כי הצדדים הגיעו להסכם התחשבנות שונה והוא זה המפורט במסמך נ/1.

התובעת, בכתב תשובתה, בסע' 12 הכחישה את הטענה כי מדובר בהתחשבנות סופית.

עיינתי במסמך נ/1 ולא מצויין בו בשום מקום שהוא מהווה סיום התחשבנות בין הצדדים.

יתירה מזאת: לא מצויין בו בסופו של חשבון מי חייב לשלם את היתרה של 1,291 ש"ח.

ואמנם, אני מניח מקריאת מסמך זה, יחד עם דף החשבון נספח "ב" לתביעה, כי מדובר ביתרת סך של 1,291 ₪ לטובת התובעת, אך על בסיס הנחה זו – לא ניתן להסיק כי אכן היא מהווה הסכמה סופית של התובעת להסתפק בסכום המצויין בו.

מנגד, אם הנתבע מציג מסמך זה כראיה לסיום ההתחשבנות, הרי שניתן ללמוד ממסמך זה על סכומים בהם מודה הנתבע כי הוא חייב לתובעת.

6.ובמה דברים אמורים?