ת"ק 34401-10-14 יחיד נ' לה קלוב מדיטראנה ישראל בעמ

1.לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. עניינה של התביעה – פרסומים ששיגרה הנתבעת לתובע באמצעות דואר אלקטרוני, זאת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק התקשורת או החוק).

2.הנתבעת, חברה המציעה שירותים בתחום התיירות, שיגרה לכתובת האלקטרונית של התובע דברי פרסומת – לכתב התביעה צורפו 19 הודעות. יובהר כבר עתה, כי הצדדים אינם חלוקים על כך שההודעות בהן מדובר הן בבחינת "דבר פרסומת" כמשמעותו בחוק, לאמור: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת" (סעיף 30א(א) לחוק התקשורת). המחלוקת המרכזית בין בעלי הדין נסבה על השאלה אם התובע הסכים לקבלת ההודעות אם לאו, ומה המשמעות של פעולות שביצע התובע בתגובה לקבלת הודעות הפרסום.

אפתח בסקירה תמציתית של המסגרת הנורמטיבית.

3.ההסדר המעוגן בהוראת סעיף 30א לחוק התקשורת בא להתמודד עם תופעת ה- SPAM ("דואר זבל"), כלומר הפצה המונית של הודעות פרסומת בלתי-רצויות באמצעות רשתות תקשורת. כפי שנפסק, תופעה זו טומנת בחובה שורה של בעיות ובהן פגיעה בפרטיותו של הנמען, אילוץ הנמען לעסוק בעל כורחו במיון הודעות תוך בזבוז זמן, הפצת תכנים פוגעניים ועוד (ראו רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי (4.8.2014)). החוק בא להתמודד עם התופעה באמצעות מודל של opt-in, אשר לפיו ברירת המחדל היא שהמפרסם אינו רשאי לשגר דברי פרסומת כהגדרתם בחוק, זאת אלא אם התקבלה מראש הסכמתו המפורשת של הנמען, או שנתקיימו החריגים הקבועים בחוק.

4.ביתר פירוט, סעיף 30א(ב) לחוק אוסר על מפרסם לשגר דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב (לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת). סעיף-קטן (ג) מוסיף וקובע כי ניתן לשגר דבר פרסומת אף ללא קבלת הסכמה כאמור, ובלבד שמתקיימים כמה תנאים מצטברים: ראשית, הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת; שנית, המפרסם אפשר לנמען להודיע על סירובו לקבל דברי פרסומת, והנמען לא עשה כן; ושלישית, דבר הפרסומת מתייחס למוצר או לשירות מסוג דומה למוצר או לשירות שלגביהם ניתנה הודעה כאמור.

5.עוד מוסיף החוק וקובע (בסעיף-קטן (ד)), כי אפילו אם ניתנה הסכמה מראש או מתקיימים תנאי החריג שבסעיף-קטן (ג), הנמען רשאי בכל עת להודיע למפרסם על סירובו לקבל דברי פרסומת, ולחזור בו מהסכמתו, ככל שניתנה. הודעת הסירוב, כך מורה החוק, תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען. הוראה נוספת בחוק – סעיף-קטן (ה) – קובעת את הפרטים שיש לכלול בדבר פרסומת, ובכלל זה: ראשית, את היותו דבר פרסומת, כשלעניין זה, אם דבר הפרסומת משוגר באמצעות הודעה אלקטרונית – יש לכתוב את המילה "פרסומת" בכותרת ההודעה; שנית, את שמו של המפרסם, כתובתו ודרכי יצירת הקשר עמו; ושלישית, את זכותו של הנמען לשלוח הודעת סירוב, ודרך אפשרית לעשות זאת שהיא פשוטה וסבירה בנסיבות העניין. לעניין אחרון זה קובע החוק כי אם דבר הפרסומת משוגר באמצעות הודעה אלקטרונית – יש לציין כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב.

6.בענייננו, ניכר כי הנתבעת לא קיימה את הוראות החוק.

בראש ובראשונה, יש לציין כי התובע טוען שמעולם לא מסר את כתובת המייל שלו לנתבעת, ומכל מקום לא התבקש להסכים ולא הסכים לכך שתשלחנה אליו פרסומות באמצעות הכתובת האמורה. הנתבעת מצדה לא הציגה כל מסמך בכתב המלמד כי עובר למשלוח דבר פרסומת לתובע היא קיבלה את הסכמתו המפורשת בכתב. אמנם, הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע אישר קבלת הודעות כאשר נרשם למבצע "חופשת החלומות שלך"; אולם, כל שצירפה הנתבעת להוכחת עניין זה הוא טופס כללי של רישום לתכנית "תכנן את חופשת החלומות שלך וזכה!" – שאינו כולל כל פרט של התובע (נספח 1 לכתב ההגנה), וכן מסמך נוסף שנטען לגביו כי הוא "צילום מסך ממאגר הנתונים של הנתבעת בו ניתן לראות כי הלקוח נכנס למאגר עקב המבצע" (נספח 2 לכתב ההגנה), אך עיון בו אינו מלמד כלל ועיקר שהתובע הסכים לקבל דברי פרסומת מהנתבעת.

7.זאת וגם זאת: הנתבעת מפנה ל"תקנון ההגרלה" שבו נכתב כי כדי להירשם להגרלה באתר האינטרנט נדרש כל משתתף למלא טופס רישום הכולל פרטים אישיים לרבות כתובת דואר אלקטרוני. אולם, עיון בתנאי ההגרלה שצורפו לכתב ההגנה (נספח 3), וכן בטופס הרישום הכללי (נספח 1), מלמד באופן ברור כי אין כל חובה על המשתתף להסכים לקבל הודעות על מבצעים באמצעות דואר אלקטרוני, אלא המשתתף נשאל אם הוא חפץ בכך אם לאו. כך, סעיף 2.1.3 לנספח 3 קובע בזו הלשון: