ת"ק 34356-12-12 חריש נ' שוכר

1. על פי כתב התביעה, אשר הוגש ביום 18.12.12, הנתבע שכר מאת התובעים דירה במושב אורה (להלן – הדירה), החל ביום 1.11.11, תמורת דמי שכירות בסך של 3,200 ₪ לחודש.

2. התובעים מודים כי בשל היכרות קודמת עם הנתבע הם נתנו בו אמון, ולכן לא נערך הסכם שכירות, אלא התובעים הסתפקו בלחיצת יד במהלך פגישה שהתקיימה בין הצדדים.

3. לטענת התובעים, חרף פניותיהם אל הנתבע, באמצעות הטלפון וכן במכתב מיום 25.1.12 , שצורף כנספח לכתב התביעה (להלן – המכתב) – לא שילם הנתבע את דמי השכירות.

לטענתם, הדירה עמדה לרשות הנתבע במשך כל השנה, עד למועד הגשת התביעה, אך הנתבע לא טרח ליצור קשר עמם ולשלם את דמי השכירות.

4. התובעים מציינים כי הם ניסו להקטין את נזקם ולהשכיר את הדירה לשוכרים אחרים – אך הדבר לא צלח, ולכן הם דורשים סכום של 32,700 ₪.

5. לטענת הנתבע בכתב ההגנה, הוא מעולם לא התחייב בדבר וחצי דבר כלפי התובעים, לא סיכם או חתם עמם על הסכם שכירות, לא מסר בידיהם שיקים לתשלום שכירות, וכל התביעה היא, לטענתו, פרי דמיונם הפרוע של התובעים וניסיון מצדם לעשות עושר ולא במשפט.

6. בסעיף 5 לכתב ההגנה טוען הנתבע, כי הוא אמנם הגיע וראה את הדירה אולם לא אמר לתובעים בשום אופן כי הוא מעוניין לשכור אותה, אלא הבהיר כי אם יחליט שהוא מעוניין לשכור את המקום – יודיע לתובעים על כך באופן מפורש.

הנתבע טוען כי מאחר והחליט שלא לשכור את הדירה – לא היה עוד קשר בין הצדדים.

7. לגבי המכתב טוען הנתבע, בסעיף 8 לכתב ההגנה, כי הוא הבהיר לתובע שאין בין הצדדים הסכם כלשהו, וכי לא הייתה סיבה שהתובעים לא ישכירו את הדירה לאדם אחר.

בסעיף 13 לכתב ההגנה טוען הנתבע, כי גם אם היה שמץ של אמת בטענת התובעים – הרי שההגיון מחייב כי אם לא שמעו התובעים מהנתבע במשך שבוע – שבועיים – היו מעמידים את הדירה להשכרה ומוצאים שוכר חלופי, ואם לא עשו כן – אין להם לבוא בטענות אלא אל עצמם.