ת"ק 34213-01-16 אלהרר ואח' נ' חלפון ואח'

1.תביעה קטנה, ותביעה שכנגד, שעניינן ביחסי שכירות אשר התקיימו בין הצדדים מכוחו של הסכם שכירות מיום 7.2.15.

תחילת תקופת השכירות נקבעה בין הצדדים ליום 9.4.15 (לאחר הארכת שנת שכירות קודמת), ואין מחלוקת כי במהלך תקופת השכירות הוסכם בין הצדדים על סיומה בדרך של השגת שוכר חלופי ע"י הנתבעת, השוכרת, וכי אכן ביום 1.8.15 החלה תקופת השכירות עם השוכרת החלופית (כשהנתבעת מפנה את המושכר קודם לכן).

תמצית טענות התובעת בתביעה העיקרית והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") הינה כי חרף הוראות הסכם השכירות הותירה הנתבעת בתביעה העיקרית והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") את המושכר כשהוא אינו צבוע וללא תיקון הקירות מחורי מסמרים, הסירה ווילונות ב-3 חדרים ולא השיבה אותם, הותירה את המושכר כשחסרות נברשות בחדרים ונברשת אחת שבורה וכן הותירה חוב לוועד הבית.

התובעת טוענת כי כל ניסיונות ההידברות כשלו וכי נגרם לה בשל כך גם נזק בגין אבדן ימי עבודה.

עוד טוענת התובעת כי אולצה להשיב לנתבעת את כל יתרת ההמחאות ואת שיק הביטחון, וזאת במעמד שהתקיים בנוכחות הצדדים ובעליהן וכן באי כוחן, לאחר שהנתבעת התחייבה להשיב את הרכוש המדובר, לשלם את החוב בגין וועד הבית ולדאוג לסיוד ולצביעה.

תמצית טענות הנתבעת הינה כי התובעת היא זו אשר חבה לה כספים, וזאת בעקבות התחשבנות שנערכה ביניהן והסכמות שהושגו בנוכחות באי כוחן. חובה של התובעת דווקא, לפי שיטת הנתבעת, נובע מהעובדה כי התובעת מחזיקה בסכום מזומן של 2,400 ₪ ששולמו כבטחון בראשית יחסי השכירות וכן בזיכוי בסך 800 ₪ המגיע לנתבעת בגין ימי שכירות ששילמה בעודף (שולם עד ליום 10.8.15 אך הנתבעת פינתה ביום 29.7.15 והשוכרת החלופית קיבלה חזקה ביום 1.8.15), ובסה"כ 3,200 ₪ להם זכאית הנתבעת מהתובעת.

הנתבעת טוענת כי המושכר נצבע ע"י בעלה, כי היתה במושכר נברשת אחת בלבד בסלון שלא ניזוקה, כי דמי וועד כלל לא נגבו במהלך תקופת השכירות, וכי במושכר היו שני ווילונות בלבד שהוסרו על ידה עם כניסתה למושכר ואשר לא אותרו על ידה עם עזיבתה.

לנוכח המחלוקת התכנסו הצדדים ובעליהן בנוכחות באי כוחן והגיעו להבנות ברכיבים הנטענים השונים לצורכי פשרה וחרף טענות והכחשות הנתבעת, ולפיהן יעמוד החוב לוועד הבית על סך של 150 ₪, ישולם סך של 50 ₪ בגין הטענה לשבר בנברשת, ישולם סך של 500 ₪ בגין צביעת המושכר, וכן ישולם סך של 200 ₪ בגין הווילון הקטן מבין שני הווילונות שהוברר כי נמסרו עם המושכר, וסך של 800 ₪ בגין הווילון הגדול יותר.

סה"כ עמד הסכום לחיוב הנתבעת עפ"י המוסכם על סך של 1,700 ₪, ולפיכך, לאור הזיכוי שעמד לרשותה אצל התובעת בסך 3,200 ₪, היה על התובעת להשיב לנתבעת סך של 1,500 ₪.

בנסיבות אלה, ולאור הסיכום שהושג, השיבה התובעת לנתבעת את השיקים המעותדים בגין יתרת תקופת השכירות וכן את שיק הביטחון.

2.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים ומתוך מצרף הראיות והנסיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ואילו דין התביעה שכנגד להתקבל, משהוכח בפני ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן הושג בין הצדדים הסכם לסיום סופי ומוחלט של המחלוקות לאחר התחשבנות שנערכה כשהצדדים מיוצגים שניהם, כל צד ע"י בא כוחו, במעמד השגת ההסכם, ולפיו נותרה התובעת מחזיקה ביתרה בסך 1,500 ₪, אותה היה עליה להשיב לנתבעת.

בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.