ת"ק 34143-07-14 נחמיה ואח' נ' ברוך ואח'

בתביעה לפנינו עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בסך של 15,000 ₪ על רקע חוזה שכירות של דירה ששכרו הנתבעים מאת התובעים (להלן: "הדירה"), כאשר לעניין תקופת השכירות, כך לטענת התובעים, הנתבעים לא שילמו חובות ארנונה ועוד עבור הדירה.

בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.

עיקר טענות הצדדים

התובעים טוענים בתביעתם בין השאר, כי ביום 30.7.08 נכרת חוזה שכירות בין הצדדים שבמסגרתו השכירו התובעים דירה לנתבעים לתקופה של שנה שתחל ביום 1.8.08 ותסתיים ביום 30.7.09, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 2,600 ₪. הצדדים כרתו חוזה שכירות נוסף ביום 6.7.09 שבמסגרתו נקבעה תקופת שכירות נוספת שתחל ביום 8.8.09 למשך שנה, תמורת אותם דמי שכירות חודשיים. עת ביקשו למכור את דירתם, גילו התובעים כי רובץ חוב ארנונה על הדירה לטובת עיריית בית שמש (להלן: "העירייה") וכי החוב מתייחס לשנתיים שכירות של הנתבעים (2009-2008). התובעים טוענים כי הנתבעים לא שילמו את הארנונה במהלך תקופת השכירות כמוסכם בחוזה ביניהם וכי כפי שנמסר להם על-ידי העירייה, הוראות החיוב של הנתבעים לא כובדו. בכדי שתתאפשר מכירת הדירה, נאלצו התובעים לפרוע את החוב בסך של כ-10,350 ₪. התובעים העמידו את תביעתם כאמור על סך 15,000 ₪ כאשר סכום זה כולל בין השאר את חוב הארנונה ששילמו במקום הנתבעים, ריבית פיגורים, חוב מים, חוב ועד בית וכן החזר הוצאות עבור קבלת ייעוץ משפטי.

לדיון ביום 4.6.15 התייצב הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") וזאת מבלי שיוגש כתב הגנה. הנתבע טען בין השאר כי קיבל את כתב התביעה סמוך לפני הדיון. לגופו של עניין, טען הנתבע כי הנתבעים אינם חייבים מאומה כלפי התובעים. ביום 10.6.15 הוגש כתב הגנה (עמוד אחד). הנתבעים טוענים בכתב הגנתם בין השאר, כי לעניין תקופת השכירות הראשונה (שנת 2008), הוראת החיוב היתה על שם התובע, אולם בתום תקופת השכירות הראשונה ולפני תחילת תקופת השכירות השנייה, שילמו הנתבעים את חוב הארנונה עבור התקופה הראשונה, לתובע, במזומן. לעניין תקופת השכירות השנייה (שנת 2009), הוראת החיוב הועברה על שם הנתבע. הנתבעים תוהים מדוע התובעים נזכרים לאחר כשבע שנים שיש להם חוב ארנונה.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי הטיעון מטעמם, ממכלול החומר הקיים בתיק ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בדיון לפניי והתרשמתי מדבריהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כפי שיפורט להלן ובשים לב להוראת תקנה 15(ב) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי הדין), התשל"ז-1976, לפיה הנימוקים לפסק הדין יובאו באופן תמציתי.