אלימלך נ' רון

לפניי בקשת התובע (להלן גם "המבקש") לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו ביום 8.8.17. בהתאם לפסק הדין, נמחקה תביעתו משלא התייצב לדיון וכן לא התייצב גם הנתבע.

בקשת המבקש הוגשה ביום 14.3.18 בחלוף זמן ניכר מאז נמחקה תביעתו ונימק זאת בכך שלא היה ברשותו כתובת הנתבע. על כן, ביקש המבקש לבטל את פסק הדין. בהחלטתי מאותו יום הוריתי למבקש לתמוך את בקשתו בתצהיר לאימות העובדות הנטענות וכך הוא עשה.

התבקשה תגובת הנתבע ואולם הנתבע לא הגיש תגובה.

לאחר שנתתי דעתי לטענות התובע הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להתקבל בכפוף להפקדה כספית.

אמנם מדובר בבקשה אשר הוגשה בשיהוי ניכר ולא על פי האמור בהוראות תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 ואולם אני מקבלת את הסברו של התובע לכך.

הלכה פסוקה היא, כי יש להבחין בין מקרה שבו נדרש ביטול פסק דין "מתוך חובת הצדק" לבין מקרה שבו הביטול נתון "לשיקול דעת בית המשפט". במקרה הראשון, כאשר ההליך פגום מעיקרו ולא בוצעה המצאה כדין, יבוטל פסק הדין. במקרה שבו אחד הצדדים לא התייצב לדיון למרות שבוצעה המצאה כדין, נדרש בית המשפט להתחשב בשאלה מה גרם לאי ההתייצבות וכן בשאלת סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך העיקרי.

בנוסף, מן הראוי להזכיר, כי ככלל, בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות, הגישה היא ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות.