ת"ק 30663-11-13 וייס ואח' נ' מילנר ואח'

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר המבקשים ביום 3.12.15 ; דיון זה נקבע לאחר שביטלתי פסק דין קודם שניתן בהיעדר המבקשים, אשר לא התייצבו לדיון.

במועד הדיון בו ניתן פסק הדין, לא היה במחשב בית המשפט אישור מסירה ביחס למבקשים, אולם ציינתי כי הדיון נקבע לבקשתם, תוך ביטול פסק הדין, והמבקשים מוחזקים אפוא כמי שידעו על המועד, שכן היה עליהם להתעניין בגורל בקשתם.

כעת טוענים הם שהזימון לא הגיע לידם בשל כך שעברו דירה וטוענים הם שציינו את הכתובת החדשה בגוף הבקשה הקודמת. עוד טוענים המבקשים כי הם אינם אשמים בקרות התאונה, אלא המשיב ועל כן הגישו אף תביעה שכנגד. המבקשים טוענים גם שלא פעלו לבדוק את ההחלטה בבקשתם, שכן סברו שפרק זמן "של חמישה חודשים ... הוא בהחלט סביר ושעליהם להתאזר בסבלנות". לכן הופתעו לשיטתם, כאשר הגיעה לביתם אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

בבואי לבחון את ההצדקה שבביטול פסק הדין, ראיתי להביא בחשבון מספר שיקולים נוגדים. אין חולק שהמבקשים לא קיבלו בפועל את הזימון שכן הוא נשלח לכתובת הקודמת, אותה ציינו בכתב הגנתם. אכן, המבקשים ציינו את הכתובת החדשה בבקשתם הקודמת לביטול פסק הדין, ואולם, הם לא פעלו לשינוי יזום של הכתובת, אלא הדבר הובא בגוף הבקשה הקודמת לביטול פסק הדין וכנימוק לביטול פסק הדין (ראה בעניין זה תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי).

המבקשים אף לא טרחו לברר את תוכנה של ההחלטה שניתנה בבקשתם לבטל את פסק הדין. מסופקני אם ניתן לראות בהתנהגות זו שקידה ראויה של בעל דין המגיש בקשה, במיוחד כאשר מדובר בבקשה לביטול פסק דין. עוד יש לציין כי המבקשים לא ציינו מתי קיבלו את טופס האזהרה, ממנו למדו לטענתם על קיומו של פסק הדין, ומכאן שלא עמדו בדרישה להראות שלא החמיצו את המועד להגשת הבקשה. מובן שיש גם לשקול כי מדובר בבקשה שניה במספר לביטול פסק דין.

לאור כך, אינני סבור שעומדת למבקשים זכות לביטול מחובת הצדק. אמנם כאמור לא קיים אישור מסירה, אולם לאור העובדה שהמבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין הקודם, היה עליהם לבדוק באופן פוזיטיבי את ההחלטה ואינני מקבל כסבירה אפשרות שלא בדקו משך חמישה חודשים האם פסק הדין בוטל. בכל מקרה, מדובר במחדל ממשי המעיד על זלזול בהליכים המשפטיים.