גונן נ' אלון

בפניי תביעה כספית בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 10.4.16 בשעות הצהריים באורנית (להלן: "התאונה"), תאונה בה היו מעורבים רכב התובעת, מס' רישוי 63-331-69 נהוג בידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") ורכב הנתבעת, מס' רישוי 70-921-27, נהוג בידי הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת").

בתביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בסכום הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, כמפורט להלן:

א. נזק לרכב, עפ"י דו"ח שמאי, בסך של - 5,419 ₪.

ב. שכ"ט שמאי בסך של - 526 ₪.

ג. ירידת ערך הרכב בסך של - 1,068 ₪.

ד. עוגמת נפש בסך של - 550 ₪.

להוכחת נזקיה הגישה התובעת חוות דעת שמאי, חשבון שכ"ט שמאי, מסמכים ותמונות.

אין חולק כי האחריות לקרות התאונה ותוצאותיה מוטלת על הנתבעת, וכדברי הצדדים: "אין מחלוקת שהאחריות לקרות התאונה ותוצאותיה מוטלת על הנתבעת".

בית המשפט בהחלטתו מיום 20.11.16 קבע: "אין מחלוקת, כפי שציינו הצדדים, שהאחריות לקרות התאונה ותוצאותיה מוטלת על הנתבעת. המחלוקת מתמקדת לעניין גובה הנזק בלבד ולעניין זה יביאו הצדדים ראיותיהם".

המחלוקת, כאמור, מתמקדת בשאלת הנזק בלבד.

בעוד אשר התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בסכום הנזקים שנגרמו לה כמפורט בתביעתה בעדותה ובחוות דעת השמאי מטעמה על כל המסמכים והתמונות שצורפו לה, נזקים המסתכמים בסך של -7,013 ₪, טענת הנתבעת הינה שהנזק מסתכם בסך של - 600 ₪ בלבד, וכדבריה: "אני אומרת שבתאונה שאני גרמתי לתובעת אז גרמתי נזק רק לטמבון שלה. אז אני אומרת שהנזק לטמבון שלה זה 600 ₪. את זה אני מוכנה לשלם".

עיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם.