פיינרייך נ' עיריית רמת גן

לפניי תביעה קטנה על סך 9,457 ₪ בגין נזק שנגרם לרכבו של התובע ביום 15/5/2014, עת נהג התובע עם רכבו ברחוב אבא הלל רמת גן, כאשר לפתע, כך על פי הנטען, נחבט חלקו הימני, אמצעי תחתון של הרכב מאבן שהשתחררה משפת מדרכה בשל תחזוקה ירודה של המדרכה.

טענות הצדדים

על פי הנטען בכתב התביעה התאונה ארעה עת התובע ביקש להיכנס לחניון של בית גיבור ספורט, וכאשר ביקש לפנות ימינה לכוון פתח הכניסה, חש לפתע חבטה ברכב. לגרסתו, "אבן שפה שבלטה לכוון הדרך בה פנה רכב התובע לחניון, מצד ימינה למטה, במיקום שבלתי אפשרי לראות ממקום הנהג, גרמה לנזקים המפורטים בדו"ח השמאי" (עמ' 1 לכתב התביעה).

הנתבעת, עיריית רמת גן, הכחישה כל חבות לאירוע הנטען וטענה כי התובע פנה פניה חדה מידי במקום אסור לפניה ימינה שכן המיקום עליו הצביע בתמונות מראה כי מדובר ביציאה מהחניון ולא בכניסה אליו. בנוסף, מכחישה הנתבעת את גובה הנזק הנטען, בין היתר, בגלל הפניה המאוחרת של התובע לשמאי, כחודש וחצי לאחר התאונה.

דיון והכרעה

במעמד הדיון הציג התובע את כל האסמכתאות על גובה הנזק: חוו"ד שמאית מטעם חברת הביטוח של הרכב, אישור על היעדר תביעות כנגד מבטחת הרכב, וכן קבלות על ביצוע התיקון בהתאם להערכת השמאי. מכאן ניתן לקבוע כי התובע הוכיח את קיומו של הנזק ושיעורו, אף אם הנזק לרכב הנדון נבדק ותוקן כחודש לאחר האירוע.

אלא מאי? לאחר ששמעתי את הצדדים באתי למסקנה כי עם כל ההבנה לתחושתו של התובע, לא ניתן לחייב את הנתבעת באחריות לקרות התאונה הנ"ל בשים לב לנסיבותיה כפי שתוארו מפי התובע וכפי שעלה במעמד הדיון מחקירתו. אנמק טעמיי בקצירת האומר;

עיון בתמונות שהציג התובע ביחס למיקום התאונה ברחוב אבא הלל ברמת גן בסמוך לבניין בית גיבור ספורט, מעלה כי התובע ניסה לפנות ימינה לכוון הכניסה לחניון הבניין במקום המיועד ליציאה בלבד מהחניון, קרי בכוון האסור לפניה ימינה. הכניסה לחניון, שם היה על התובע לפנות, נמצאת מספר מטרים לפני הפתח הנ"ל דרכו ניסה התובע להיכנס ואשר כאמור כלל אינו מיועד לכניסה לבאי הרחוב. מטעם זה, תוואי המדרכה במקום בנוי באופן שמיועד ליוצאים מהחניון לפנות ימינה במטרה להשתלב ברחוב ולא למי שפונה ימינה מהרחוב לתוך החניה. מסיבה זו, מדובר בפינת מדרכה מעוקלת וחדה אשר בסמוך אליה אף רכב לא אמור לפנות לתוך החניון, וכפועל יוצא, לא קיימת כל סכנה וממילא לא צריכה להיות ציפיה שמאן דהוא יעלה עם רכבו על הפינה, כפי שארע במקרה דנן, כאמור בשל טעותו של התובע. ויודגש, רכב היוצא מהחניה בפתח הזה, לא זו בלבד שאינו מתקרב לפינה זו, אלא הוא מתרחק ממנה בעת הוא מכוון את רכבו לימין לצורך השתלבות ברחוב תוך כדי היציאה מהחניון.

כאשר נשאל על כך התובע במעמד הדיון בפניי, השיב כי השילוט במקום בלבל אותו שכן השילוט המורה על פתח הכניסה לחניון, מוצב דווקא בסמוך לפתח היציאה כנצפה בתמונות ולא בסמוך לפתח הכניסה אליו. הסברו זה של התובע מקובל עליי ואולם העירייה אינה אחראית על השילוט הנ"ל, ואין לה יד ורגל בהחלטה על מיקום הצבתו. הנתבעת בהיותה רשות מוניציפלית אחראית להצבת תמרור ברחובות העיר, והינה אחראית לתקינות המדרכות עבור הולכי הרגל המתהלכים ברחובותיה. אין היא אחראית על הצבת שילוט של כניסה לחניון פרטי, אשר במקרה דנן שייך לבית גיבור ספורט שהינו בניין בבעלות פרטית ללא קשר לנתבעת. לפיכך, וככל שהתובע הוטעה לחשוב שפתח הכניסה הינו בפועל באזור של פתח היציאה מהחניון, ובשל כך פנה ימינה במקום אסור ועלה בזווית חדה על שפת מדרכה פינתית ובשל כך נחבט רכבו בחלקו התחתון- אין לו אלא להלין בראש ובראשונה על עצמו, על כך שלא היה ערני מספיק לראות שהינו פונה, בניגוד לתוואי הכביש והמדרכה, למקום אסור לפניה וככל שהוטעה לעשות כן בשל השילוט- שומה עליו להפנות טענתו כלפי מי שאחראי להצבתו במקום קרי : כלפי הבעלים של החניון.

באשר לטענת התובע כי הנתבעת כעירייה אחראית על תקינות המדרכות שבשטחה- אכן קיימת אחריות מושגית כללית של רשות מוניציפלית לתקינות המדרכות אשר מצויות בשטחה. ואולם אחריות זו מתמקדת בשלומם ובטיחותם של הולכי רגל הפוסעים על המדרכות ברחבי העיר, שמא לא יתקלו או ימעדו בשל מכשול בלתי סביר שצריך וניתן היה לצפותו, והכל בהתאם לסטנדרטים שנקבעו בפסיקה. אין זה אומר כי האחריות לתקינות המדרכות מתפרשת גם כלפי נהגים אשר מחמת טעות, גם אם בתום לב, עלו על מדרכה, אשר מלכתחילה אינה מיועדת לשימוש רכבים, ובפרט כאשר מדובר בנהיגה במקום אסור, בניגוד לכוון ולחוקי התנועה, ובשל כך במו ידיהם גרמו לנזק לרכבם.

אשר על כן, עצם קיומה של חובת זהירת מושגית, עליה משליך התובע את יהבו, אין בכוחה כדי להטיל על העיריה חבות בנסיבות הספציפיות של תיק זה, ובשים לב לאופן קרות התאונה לה אחראי התובע לבדו במישור היחסים של הצדדים לתיק זה (נהג- עירייה).