רמי נ' שלקוב

התובע, אשר השכיר את דירתו לנתבעת, הגיש את תביעתו לפיצוי כספי בסך 1,900 ש"ח. עיקר טיעונו בתמצית הוא, כי הנתבעת איחרה משך 3 ימים בפינוי המושכר ונטלה שלא כדין מיטה השייכת לו, אשר את שוויה הוא מעריך בכ - 700 ש"ח. מכאן תביעתו להשבת ערך המיטה שניטלה, פיצוי בגין האיחור האמור ועוד, לאחר שנאלץ לישון כשבועיים עם זוגתו על הארץ בשל נטילת המיטה, כמו גם נאלץ הוא לרכוש מיטה חדשה בשווי 1,200 ש"ח. התובע המשיך וביאר כי אין הוא מעוניין בהשבת המיטה עצמה אלא בקבלת שוויה הכספי.

עיקר טיעוני הנתבעת הוא, כי נטלה את המיטה לחזקתה לאחר שקיבלה אישור לעשות כן מן המתווך אשר עימו התקשרה בפועל עובר לחתימת חוזה השכירות (להלן: "החוזה"); כי המיטה האמורה לא צוינה בין פרטי הריהוט המופיעים בחוזה כחלק מן המושכר וכי איחרה אמנם ביומיים בפינוי המושכר, אך יש לקזז נתון זה למול קבלתה את המושכר באיחור של 3 ימים. עוד ציינה ליקויים שונים שהיו במושכר עם קבלתה אותו ולאחר מכן.

לאחר ששמעתי בקשב רב את עדויות בעלי הדין ושתי העדות מטעם הנתבעת, כמו גם עיינתי בכתבי הטענות ובכלל הראיות, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. להלן טעמיי.

על פי עדות הנתבעת שלא נסתרה, ניהלה היא את המו"מ עובר לחתימת החוזה יחד עם אימה, דודתה וחברת האם, למול שני מתווכים. התובע צירף את חתימתו לחוזה בשלב מאוחר יותר ולמעשה מעולם לא פגשה בו, עד לדיון בפניי. על פי עדותה, המיטה שבמחלוקת אינה אלא מסגרת עץ שהייתה שבורה

ולא במצב תקין, אשר תוקנה מאוחר יותר ע"י ידיד. שני המתווכים הבהירו במענה לשאלתה, כי היא רשאית לעשות כחפצה במיטה ובספה שנותרו בדירה. רשימת הציוד המופיעה בחוזה נכתבה ע"י המתווך.

עדות הנתבעת נתמכה בעדות אימה, גב' שלקוב. כך הדבר, בין היתר, גם באשר למצב הדירה, ולאישורו של המתווך בדבר יכולת הנתבעת לעשות בה כחפצה. האם העידה כי לא הסתפקה בדברי המתווך שנכח בדירה אלא ווידאה את הדבר טלפונית עם שולחו- המתווך הבכיר ממנו, אורי, עימו התגבש החוזה, כמי המורשה לפעול באופן מלא בשם התובע.

עדויות הנתבעת ואימה נתמכו בעדותה של חברת האם, גב' רוזנר, אשר מסרה קצרות דברים דומים. כמו כן האזנתי במהלך הדיון לחלק משיחה טלפונית בין הנתבעת למתווך, ממנה עלה כי אכן קיבלה היא את המושכר לחזקתה באיחור של "3-4 ימים" וכי היו ליקויים בדירה עם כניסתה אליה.

מצאתי את עדויות הנתבעת והעדות מטעמה מהימנות. התובע לא סתר את טיעוני הנתבעת בדבר מסירת המושכר באיחור, שעל כן פינויו באיחור, למשך פרק זמן שאינו עולה על 3 ימים, אינו מצדיק כל פיצוי בגין ראש נזק נטען זה. באשר למיטה מושא המחלוקת, אני מוצא כמהימנה את טענת הנתבעת, לפיה סברה בתום לב כי התובע וויתר הלכה ולמעשה על המיטה, וכי הייתה רשאית לזרקה או לשמרה.

מכל מקום, התובע לא הניח את דעתי כי לא וויתר על המיטה בזמן אמת. התובע חתם על חוזה השכירות, בו הוחרגה גם המיטה מן הציוד שנותר במושכר, כחלק ממנו. התובע לא הוכיח כי פעל באופן כלשהו על מנת ליידע את הנתבעת כי מבקש הוא לשמור את המיטה בבעלותו ולמעשה היפוכו של דבר הוא הנכון, כעולה מגרסת המתווך אבי- הבכיר בין שני המתווכים.