ת"ק 29939-05-16 בינדר ואח' נ' עוזרי

בפניי תביעת התובעים בגין נזקים שאירעו לרכב התובע 2.

לטענת התובע 1, הנהג ברכב, הוא נסע בהרצליה והגיע לקו עצירה, ועצר בהתאם להוראות תמרור העצור שהיה מוצב עם כיוון נסיעתו. משמאל לו נעצרה הנתבעת כאשר היא עומדת בסמוך למדרכה. כאשר הנתבעת התחילה לנסוע בכוונה לפנות שמאלה, היא ביצעה סיבוב בקשת רחבה היינו לקחה מעט ימינה בכדי להתרחק מהמדרכה, בשלב זה היא פגעה בדלת שמאל הקדמית של התובעים.

משהנתבעת לא עצרה אחרי הפגיעה, התובע 1 נסע אחריה על מנת לקחת את פרטיה. לטענתו בכתב התביעה הנתבעת בשלב זה גידפה וקיללה אותו, ולא השאירה פרטים (ס' 5 לכתב התביעה).

לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי לפני ההתרחשות שתוארה עתה היא עקפה את התובע כרחוב וחצי לפני כן, עקיפה זו לא מצאה חן בעיניו של התובע והוא החל לצפצף, לסנוור אותה עם האורות שלו והתקרב אליה בצורה שהפחידה אותה. בשלב זה חסם התובע את נתיב נסיעתה, ויצא מהרכב.

הנתבעת לא יודעת למה הוא חסם את נתיב נסיעתה. התובע יצא מהרכב ודפק לה על החלון והפחיד את הילדים שלה. הנתבעת ביקשה לחלץ את עצמה מהמקום ויצאה בנסיעה מהמקום, ובדרך זו היא אכן שרטה את דלת מכונית התובע (עמוד 2 ש' 9 ). לטענתה עשתה זאת על מנת לברוח מהאיומים. גם בסעיף 12 לכתב הגנתה הודתה הנתבעת כי היא "פגעה קלות עם החלק הקדמי של רכבה בחלקו השמאלי של רכב התובע".

הנתבעת הודתה כי לא מסרה את פרטיה לתובע 1 מכיוון ש"רעדה מפחד". הנתבעת טענה שלא נגרם לרכבה כל נזק.

הנתבעת הודתה כי היא לא הלכה להתלונן במשטרה על אף שלטענתה התובע 1 איים עליה.

התובע 1 מצידו מכחיש מכל וכל את האיומים אודותם העידה הנתבעת. התובע הכחיש שהוא קילל ושהוא גם נתן מכה על השמשה שלה, לטענתו זה לא נעשה.

התובע הודה שהוא אכן רדף אחרי הנתבעת לאחר ההתרחשות וזה על מנת לקבל את פרטיה (ס' 5 לכתב התביעה).

עיון בגרסאות הנהגים המעורבים, מעלה כי אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת פגעה ברכבו של התובע 1 כאשר הוא היה במצב של עצירה, וגרמה לנזקיו. הנתבעת מודה בכך.