ת"ק 29409-04-15 ברהום נ' קורץ ואח'

לפניי תביעת התובע להפסדים בגין הפעלת פוליסת ביטוח מקיף. התובע נסע ברח' שניים בנובמבר בחיפה, עת הנתבע מס' 2, נוהג ברכב אביו, הנתבע מס' 1, יצא משמאל הדרך מחניה בניצב למדרכה, כשפניו לכביש, ופגע ברכב התובע, לכל אורך צידו השמאלי.

רוב העובדות והנסיבות אינן במחלוקת, והנתבע מס' 2 אף הודה כי יצא מהחניה ללא שהיה לו שדה ראיה, מאחר ומימינו חנה טנדר.

המחלוקת הינה בעניין תרומת התובע לקרות התאונה, כאשר הנתבע טוען כי התובע נסע במהירות מופרזת ולא תואמת את הרחוב (רחוב חד סטרי, בעל נתיב אחד, אשר בשעות הצהרים משחקים על הכביש ילדים, תמונות צורפו כנספחים א'-ב' לכתב ההגנה). התובע טוען כי הוא מכיר את המקום, ונסע במהירות של לא יותר מ-30 קמ"ש.

לחיזוק גרסתו העיד הנתבע מס' 1 את אמו, אך לא מצאתי מקום לקבל את עדותה כחיזוק לשלו, מאחר ולא היתה התאמה בין עדותם בשאלת מקום עמידתה: האם העידה כי היתה מחוץ למכונית לאחר שירדה עם בנה, ואילו הנתבע מס' 2 העיד כי עמדה על המדרכה שמול המקום בו חנה. התובע טען כי היא יצאה מהבניין ולא יכולה היתה לראות את התאונה.

אני קובעת כי רוב האחריות לתאונה רובץ על כתפי הנתבע, כמי שהפר את תקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "נוהג רכב היצוא מחצרים... ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה – (1)... (2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש".

העובדה שרכב התובע נפגע בצורה כה משמעותית, כעולה מחוות דעת השמאי, מעידה על שתי עובדות: האחת כי הנתבע כבר יצא אל הכביש באופן משמעותי, אחרת היה פוגע בחזית רכב התובע. אני מקבלת את טענת התובע כי נסע צמוד יותר לימין הדרך ולא קרוב לצד השמאלי. חזקה על מי שנוסע כשלימינו שדה הראיה חסום, כי רוב החלק הקדמי של הרכב צריך לעבור את קו החניה, בהתחשב במקום ישיבת הנהג ביחס לקצה הקדמי של רכבו. העובדה השניה הנלמדת הינה כי התובע לא נסע בזהירות הנדרשת לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר... באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה ... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

אני מחלקת את האחריות בין הנהגים כך שהנתבע מס 2 הינו האחראי העיקרי לתאונה בשיעור 80% והתובע בשיעור של 20% בלבד. מחדליו של הנתבע והפרותיו את התקנות גבוהים משמעותית מהפרת חובת הזהירות הכללית של התובע. איני מאמינה כי התובע נסע במהירות העולה על המהירות החוקית אלא למטה ממנה, ורשלנותו מתבטאת רק בכך שלא הצליח לצמצם את התמשכות הנזק לאורך רכבו.

לעניין גובה הנזק, וכפי שעלה מהחלטות הביניים בדיון ואחריו, ומהמסמכים שהוגשו לי, לא הוכיח התובע הפסד הנחת העדר תביעות, אלא עלה מהמסמכים כי ההפרש בין עלות הפוליסה בשנה העוקבת לשנת הביטוח, בה קרתה התאונה, נבע מכך שהפוליסה הקודמת (מיום 1/10/13 עד 30/9/14 בעלות 6,109 ₪), כיסתה רק נהגים מעל גיל 21 ובעלי ותק נהיגה מעל 12 חודשים. התובע אינו עונה על ההגדרה, מאחר והינו יליד 1996, קיבל את רישיון הנהיגה (נספח ג' לכתב ההגנה) רק ביום 7/11/13 והתאונה ארעה ביום 11/9/14. התוספת מיום 1/10/14, שצורפה לכתב התביעה נשאה מחיקות בנוזל תיקון, והערתי על כך לסוכן הביטוח. בתשובה קיבלתי את הפוליסה שהחלה ביום 1/10/14 ובה רשאי לנהוג "כל נהג", וברור כי כיסוי זה מייקר את דמי הביטוח. התובע או המבוטחים שילמו רק את הסכום, שצויין בפוליסה שהונפקה ביום 1/10/14 8,281 ₪, על כן לא הוכח הפסד הנחת העדר תביעות.

הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע 80% מהסכומים: השתתפות עצמית בנזק 3,087 ₪, השתתפות עצמית בירידת ערך 1,933 ₪, כינון 95 ₪, סה"כ 5,115 ₪, מתוכם ישאו הנתבעים בסך 4,092 ₪ ועוד אגרת משפט יחסית בסך 50 ₪ והוצאות משפט בסך 250 ₪.