וינקור ואח' נ' פרחי ואח'

בפניי תביעה כספית ותביעה שכנגד, אשר טוב היה אילולא באו לעולם.

התובעת 2 והנתבעת 1 (להלן: "קים" ו"רז" בהתאמה), הינן צעירות שזה לא מכבר מלאו להן 18 שנים, ואשר היו חברות קרובות עד לאירועים נשוא תיק זה. התובעת 1 ("שרון") היא אימה של קים, והנתבעת 2 ("אתי") היא אימה של רז.

לקראת יום הולדתה ה – 18 של קים, קבעו הבנות לחגוג יחד בלילה בבית מלון בתל אביב, אשר הוזמן ע"י שרון עבור שתיהן, תוך שהשאירה את כרטיס האשראי שלה לביטחון, וכאשר בעלות - בסך 1,200 ₪ - אמורות היו רז וקים לשאת בחלקים שווים (600 ₪ כל אחת).

אין חולק, כי בלילה שלפני הנסיעה המיועדת, שלחה רז לקים הודעת מסרון, כי בשל מצבו הרפואי המתדרדר של סבה, היא חשה שאינה מסוגלת לבוא עימה למלון. קים הגיבה במילים קשות, ועמדה על כך שרז תישא בחלקה בתשלום למלון.

עוד אין חולק, כי למחר היום בו אמורות היו החברות לשהות במלון, נסעה רז עם אימה לחופשה שתוכננה מראש לברצלונה. רז ואתי טענו כי רז לא ידעה על החופשה, אשר תוכננה כהפתעה עבורה, וכי הנסיעה התאפשרה רק בשל התייצבות מצבו הרפואי של הסב ביממה שחלפה; ואילו קים טענה בעדותה בפניי כי רז ידעה על כך מבעוד מועד, וכי ביטלה את שהייתן המשותפת במלון אך ורק בשל הנסיעה המתוכננת לברצלונה וללא קשר למצבו של הסב.

רז מצידה הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לחייב את קים בחיוב כספי בגין בגדים שונים שהשאילה רז לקים ולא הוחזרו לה, וכן בגין מקרה בו במהלך בילוי משותף, שתתה קים לשוכרה, ורז נאלצה לשלם עבור המשקאות, וכן להחזיר את קים הביתה במונית על חשבונה של רז.

כפי שציינתי בתחילת הדברים, טוב היה אילולא היו מוגשות תביעות אלו, ויש להצטער על כך שהחברות – ואימהותיהן - לא השכילו להסדיר את העניינים בהבנה הדדית וללא צורך בהידרשות לערכאות שיפוטיות.

מכל מקום, משהובאה המחלוקת בפניי, יש להכריע בה עפ"י הדין.