ברמן נ' שעיה לוי ואח'

לפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד הצדדים ביום 27.06.2017.

ככלל, לאחר מתן פסק דין ולאחר שבית המשפט "קם מכסאו", אין הוא רשאי עוד להידרש לו, למעט במקרים מצומצמים ומוגדרים, וזאת מכוח "עקרון "גמר המלאכה" "Functus Officio" שנועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של וודאות, בטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בענינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער" (ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז(5) 462 (2003)).

במקרה דנן, פסק הדין ניתן לאחר שניתנה לשני הצדדים ובכלל זה המבקש הזדמנות לשטוח את כל טענותיהם במהלך הדיון שהתקיים בפניי ביום 27.06.2017 והן נשמעו על ידי בקשב רב ובמשך פרק זמן ממושך. כך גם עולה מפרוטוקול הדיון.

טענות המבקש אינן מתאימות להליך של ביטול פסק הדין, שניתן כאמור במעמד הצדדים, אלא להליך של ערעור על פסק הדין. דרך זו מהווה תקיפה ישירה של פסק הדין, לרוב בטענה כי פסק הדין הוא שגוי, מטעם זה או אחר. בהלכה הפסוקה נקבע, כי דרך זו של ערעור היא הדרך היחידה הנתונה לבעל דין להביא שינוי של מהות בפסק הדין, להבדיל מתיקון טעות טכנית בו.

לאור האמור לעיל – דין הבקשה להידחות על הסף ואני דוחה אותה.

מעבר לדרוש, ובהתייחס לטענת המבקש כי לא נתן הסכמתו למתן פסק דין על דרך הפשרה, יובהר, כי בית המשפט הסביר לצדדים סוגיית ההכרעה על דרך הפשרה על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, והשלכות ההכרעה בדרך זו הוסברו לצדדים והדברים נרשמו באופן מפורט בפרוטוקול הדיון ובעקבות כך התקבלה הסכמת המבקש והסכמת המשיבים.