ת"ק 27491-12-14 זאורוב נ' פישר

1.הנתבעת ביקשה להעביר להוביל חפציה מבית אחד לאחר. לצורך כך שכרה את שירותי התובע, שהוא בעלים של עסק ל'הובלת דירות' וסוכם בין הצדדים על סכום של 2,800 ₪ + מע"מ.

אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע ביצע באמצעות אנשים מטעמו הובלה של חפציה של הנתבעת ביום 1/7/14. אין גם חולק שבמהלך ההובלה התברר שהתובע לא יכול לפרק ארון קיר שהיה בדירת הנתבעת ומשום כך הפחית סך של 400 ₪ מהסכום שסוכם בין הצדדים (להלן: דמי ההובלה).

לטענת התובע למרות ביצוע ההובלה לא שילמה הנתבעת את דמי ההובלה שסוכמו.

2.בכתב ההגנה אישרה הנתבעת ביצוע ההובלה בידי התובע וטענה שבן זוגה המנוח שילם לתובע מלוא דמי ההובלה שסוכמו. בדיון בפניי חזרה הנתבעת על הטענה והוסיפה כי התובע גרם לה נזקים שונים בהובלה שעליו לפצותה בגינם. כך ציינה נזק למקרר, נזק למיטת 'ספפה' והעלמותו של מיקסר.

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

ביטול החלטה מיום 20/5/15 שהורתה על דחיית התובענה בהעדר התייצבות התובע:

3.ביום 20/5/15 התקיים דיון בפניי אליו התייצבה הנתבעת והתובע לא התייצב. משכך נדחתה התביעה והתובע חוייב בהוצאות התייצבותה של הנתבעת לבית המשפט. התובע הגיש בקשה לביטול אותה החלטה.

התובע הסביר שלא קיבל כל הודעה שעליו להתייצב לדיון שהיה קבוע ליום 20/5/15. בית המשפט הפנה תשומת לבו של התובע שעל ההזמנה למועד הדיון שנשלחה ממזכירות בית המשפט חתום בנו מיכאל, שאף אישר בדיון בפניי שמדובר בחתימתו. בתגובה הסביר הבן מיכאל כי לא הבין מאותו מסמך שמדובר בזימון לדיון ומשכך לא הגיעו לדיון הקודם.

מאחר שלתובע עניין בניהול תביעתו, כך שאין סיבה שיבקש להעדר מדיון שנקבע, ולאור הסיבה שצויינה, אני מוצא לבטל את ההחלטה מיום 20/5/15 שהורתה על דחיית התובענה.

יחד עם זאת, מאחר שהנתבעת התייצבה לאותו מועד דיון ומדובר במחדל של התובע הרי שעל התובע לשאת בהוצאות שנפסקו לנתבעת באותה החלטה, סך של 250 ₪. אם טרם שולם הסכום, הרי שעל התובע לשלם את הסכום תוך 30 ימים מהיום.

4.לגופה של התביעה, הנתבעת מאשרת כי התובע ביצע עבורה 'הובלת דירה'. הנתבעת אף מאשרת את גובה דמי ההובלה שסוכמו בין הצדדים. בצד האמור טענה הנתבעת שבן זוגה המנוח שילם את מלוא הסכום. מדובר איפוא בטענה של הודאה והדחה. כלומר הודאה עקרונית בחוב והדיפה של הטענת התובע בטענה של פרעון החוב. במקרה כזה הנטל הוא על הנתבעת להוכיח כי פרעה את חובה כלפי התובע.

הנתבעת לא עמדה בנטל.

טענת הנתבעת נסמכת לטענתה על דברים שאמר לה בן זוגה המנוח ואולם לא הוצגה כל ראייה כי אכן בן הזוג המנוח פרע את החוב. גם אם מתקבלת טענתה של הנתבעת כי החוב נפרע במזומן, הרי שהנטל על מי שמשלם לוודא כי יקבל אישור-קבלה על התשלום שביצע; ומשלא עשה כן, הרי שאינו יכול להיבנות על אותה טענה.

הנתבעת איפוא לא הוכיחה שהחוב בגין דמי ההובלה נפרע ומכאן שעליה לשאת בו.