מסארוה נ' פלונית

בפני תביעה שעניינה הסכם שכירות אשר נחתם בין התובע לנתבעת לפיו תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,200 ₪ בעבור כל חודש שכירות משך שנה.

אין מחלוקת שהנתבעת עזבה את המושכר כעבור חודשיים ובד בבד, חדלה מלשלם את דמי השכירות.

לטענת התובע חרף ניסיונות מצדו לא עלה בידו להשכיר את הדירה לאחר עזיבת הנתבעת והוא תובע את כספי השכירות במלואם.

להשלמת התמונה יצוין, כי גם אמה של הנתבעת שכרה מהתובע נכס למגורים בסמוך לנכס הנתבעת, והאם עזבה עם הנתבעת. הנכס של האם הושכר לאחרים תוך חודשיים מיום עזיבתה, ולכן התובע הגיש תביעה נוספת גם כנגד האם (ת"ק 2734-06-18) אך בגין ההפרש בלבד (שעה שהדירה עמדה ריקה).

לטענת הנתבעת, התביעה בגין הפרת החוזה הייתה צריכה להיות מופנית כלפי בן זוגה לשעבר ולא כלפיה.

בתחילת דבריה ציינה כי היא יהודייה ובן זוגה לשעבר (אביהן של שתי בנותיה) הינו ערבי והם התגוררו בעיר טייבה.

לטענתה, היא חתמה על החוזה והביאה המחאות לתובע משום שלבן זוגה לא היה חשבון בנק. סיפרה שבאותה עת בן זוגה הסתבך בפלילים ואמה שכרה דירה קרוב אליהם (גם מהתובע) כדי שתוכל להיות חלק ממערך הפיקוח על בן הזוג שהיה נתון בביתו בתנאי "מעצר בית". לאחר מכן, נגזר על בן זוגה עונש מאסר והוא נמלט לשטחים. נוכח הימלטותו המשטרה פקדה את ביתם תדיר, נערכו חיפושים מטרידים בדירתם והנתבעת נלקחה מספר פעמים לחקירה על מנת לברר עמה היכן הוא מסתתר.

הנתבעת ואמה אשר קצו בטרדות המשטרה ובחיים בעיר טייבה החליטו לעזוב, כלשונה: "החלטתי לעזוב אותו ולצאת לגמרי מטייבה. דיברתי עם אבא שלו ואמרתי שאני יוצאת ועוזבת, אמא שלי התחילה להיות חולה נפשית מכל הדאגות והאקשן, דיברנו עם המשפחה שאנחנו יוצאים משם" (פרוט' עמ' 5 ש' 22-24).

או אז, לדברי הנתבעת, הגיעה השמועה על תכנון עזיבתה עם הבנות המשותפות לאוזניי בן זוגה והוא החל לאיים עליה שלא תעזוב.

נוכח איומים אלו חשה סכנה לחיה והחליטה לעזוב את העיר טייבה. לדבריה כיום גרה במקום אחר ואין לה כל קשר עם אבי בנותיה והיא חיה בשקט.

לנתבעת מספר טענות שאינן מתיישבות האחת עם רעותה, כך למשל בתחילה העידה כי ידוע לה שהנכס הושכר למישהי אחרת ולכן אין לתובע זכות לתבוע ממנה את הכסף, כלשונה: "אני בקשר עם השכנה ממול והדירה שם מושכרת גם הדירה שאני הייתי בה מושכרת. יש לי את מספר הטלפון של הדיירת ששוכרת" (עמ' 6 ש' 11-12).

בהמשך עדותה שינתה הנתבעת טעמה וטענה כי ההיפך הוא נכון והדירה אינה מושכרת מכיוון שהתובע בכוונה נמנע מהשכרתה. והוסיפה כי התובע עשה יד אחת עם משפחת בן זוגה להימנע מהשכרת הנכס על מנת שהיא תחזור לדור בו.

אך גם טענה אינה עולה בקנה אחד עם דבריה של הנתבעת עצמה אשר סיפרה שהיה זה אחיו של בן זוגה אשר פנה אל התובע מתוך רצון לסייע לה לעזוב וניסה לשכנעו לאפשר לה להשתחרר מהחוזה קודם לפקיעתו (פרוט' עמ' 6 ש'2-3).

סיכומם של דברים, כעולה מדבריה של הנתבעת בתחילה גמלה בליבה החלטה לעזוב את הדירה בטייבה הואיל ובן זוגה נטש לשטחי הרשות והמשטרה חיפשה אחריו והטרידה אותה. משכך, החליטו היא ואמה לעזוב את טייבה ולהתחיל "פרק חדש"(כלשונה).

לטענתה, רק לאחר מכן, קרי, לאחר הודעתה על עזיבתה, החלו האיומים מצד בן זוגה (בגין החלטתה לעזוב) ורק אז המניע לעזיבתה השתנה והפך - חשש לחייה.

כמו כן, טענה כי התובע צודק בתביעתו אך מכיוון ששכרה את הדירה עם בן זוגה ורוב הדברים התנהלו מולו היה על תובע להפנות תביעתו כלפי בן זוגה. הנתבעת אף הציעה לתובע להגיש תביעה כנגד בן זוגה והיא תסייע לו בכך, וכלשונה: "נכון שזה הפרת חוזה ומגיע לו כסף לא ממני....אני מוכנה לתבוע ביחד איתו את אבא של הבנות שלי...הוא רוצה שאבוא איתו ואעיד כדי לתבוע את האבא של הבנות שלי, אין בעיה. אני מסכימה לכל מילה בתביעה שלו על הפרת חוזה, התביעה לא אמורה להיות עליי אלא על מי ששכר ממנו את הדירה שזה האבא של הבנות שלי" ( פרוט' עמ' 6 ש' 23-28)