לבייב נ' מכאלי ואח'

לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע בתאונת דרכים שארעה ביום 4.11.15 .

לטענת התובע בעת שפנה פניית פרסה בצאתו מחנייה מנתיבו ובטרם השלים את פניית הפרסה בנתיב הנגדי , ובעודו עוצר לטובת חלוף רכב הנתבעת , הייתה הנתבעת מוסחת דעת ורכבה קפץ בפסי ההרעדה בנתיבה אל עבר נתיבו שלו ופגע במכוניתו .

לטענת הנתבעת פניית הפרסה הייתה בהפתעה היא לא ראתה את רכב התובע וזה עבר את פס הנתיב לעבר נתיבה כשכבר לא יכולה הייתה לבלום וכך נוצרה התאונה . לטענתה הפגיעה בתובע כפי שהיא זוכרת הייתה בחלק הדלת וקדימה ולא בחלק הקצה הימני. התובעת ציינה כי התובע חסם את נתיבה באופן מלא יותר .

לאחר בחינת כתבי הטענות, העדויות והראיות, מיקום הפגיעה ואופייה , החלטתי להורות על דחיית התביעה . להלן הנימוקים אשר הביאו אותו למסקנה כאמור:

• גרסת הנתבעת בנוגע לכניסת התובע אל תוך נתיבה הועדפה על פני גרסת התובע, בין אם נכנס ממש אל תוך נתיבה במחצית רכבו מעט יותר ובין אם מעט פחות בגחונו בהתאם למיקום הפגיעה . הגעתי למסקנה כי אלמלא כניסת התובע לנתיבה לא הייתה מתרחשת התאונה . התרשמותי מהתובעת הייתה שנהגה בנתיבה ולא סטתה לנתיבו של התובע הנגדי כשהיא בנתיב נסיעתה בדרכה לאסוף מי מבני משפחתה . והיא עולה בקנה אחד עם חומר הראיות והסתברות התאונה .