שם טוב נ' צדוק

בכתב התביעה נאמר שבין הצדדים נחתם חוזה שכירות, לפיו משכיר התובע לנתבע יחידת דיור למשך שנה בתמורה לדמי שכירות בסך 1,700 ₪ לחודש, וכאשר הנתבע אמור לשלם את ההוצאות השוטפות בקשר ליחידה (חשמל, מים, ארנונה וכו').

התובע טוען בכתב התביעה שהחוזה הוארך אוטומטית לשנה נוספת, אך בדיון עצמו טען התובע, שהחוזה הוארך לפי בקשת הנתבע בלא שסוכמה בין הצדדים תקופת החוזה.

התובע מספר שהנתבע שלח לו הודעת טקסט לטלפון הנייד ביום 21/11/15, שבה הודיע לו על עזיבתו את יחידת הדיור ביום 1/12/15.

התובע מספר שהשיב לנתבע מיד שהודעה זו אינה מקובלת עליו וכי על הנתבע לקיים את החוזה עד תום התקופה. הוא מפנה לסעיף 2.4 בחוזה, לפיו על השוכר, במידה והוא מבקש לפנות את הדירה לפני תום תקופת השכירות, להביא שוכר אחר שיהיה מקובל על התובע.

התובע טוען שהנתבע עזב את יחידת הדיור כשהוא מותיר בה הרס וחורבן, ולא החזיר את המפתחות עד מועד הגשת התביעה כך שהתובע נאלץ להחליף את המנעול.

התובע טוען שהנתבע השחית מקרר שנמסר לשימושו בדירה.

התובע מוסיף שיחידת הדיור נמסרה לנתבע כשהיא צבועה, נקיה ומצוחצחת.

התובע דורש דמי שכירות למשך 3 חודשים, שלא שולמו לו עד תום תקופת השכירות לשיטתו, תשלומי חשמל למשך מספר חודשים שלא שולמו, תשלום בגין צריכת מים במשך מספר חודשים, תשלומי ארנונה, ופיצוי בגין נזקים, בסך הכל 19,035 ₪.

התובע מציין, שחישב את התשלומים המגיעים לו מהנתבע בגין צריכת חשמל ומים, בהתאם למספר הנפשות שהתגוררו ביחידת הדיור המושכרת (הנתבע ובנו) ומספר הנפשות בדירתו שלו, וכך חילק את החשבונות בין הדיירים השונים בבניין בהעדר שעונים נפרדים לדיירים.