ספיר נ' מסרי ואח'

לפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק לרכבו, שנגרם ביום 24/4/16, עקב פגיעת משאית מ.ר. 72-383-67 בבעלות רשומה של הנתבע מס' 1.

הנתבע מס' 1 טען כי אינו בעל הרכב, שכן מכר אותו ביום 1/2/15 לנתבע מס' 2, וצירף זכרון דברים. הנתבע מס' 1 טען כי לא העביר בעלות ברכב בזמנו, עקב עיקולים, שרבצו על הרכב, וכי חודשיים לפני הדיון הקודם הועברה הבעלות ברכב לאחר, מטעם הנתבע מס' 2 (פרוטוקול מיום 7/6/17, עמ' 2). הנתבע מס' 1 לא צירף כל אסמכתא לטענותיו בעניין הגשת תלונה או העברת בעלות ברכב.

הנתבע מס' 2 צורף לתיק לאחר הדיון הקודם, שהתקיים בנוכחות התובע, הנתבע מס' 1 ובא כחו.

הנתבע מס' 1 הוא שמסר את כתב התביעה ואת הפרוטוקול לנתבע מס' 2 (הודעה מיום 9/7/17).

הנתבע מס' 2 טוען כי לא נהג במשאית ולא היה בעליה, כי חתימתו על זכרון הדברים זויפה על ידי אחד מחמוד עוקר, וכי הדבר לא נודע לו עד שקיבל את כתב התביעה ופרוטוקול הדיון הקודם. הנתבע מס' 2 צירף העתק תלונה, שהגיש ביום 19/6/17 על התחזות. בדיון הובהר כי הנתבע מס' 2 עבד אצל אותו מר עוקר, והלה, סיבך אותו בעניינים נוספים. הנתבע מס' 2, הכיר לטענתו, את הנתבע מס' 1 דרך מר עוקר (פרוטוקול מיום 3/1/18, עמ' 6, שורות 12-13). הנתבע מס' 2 גם הגיש כתב הגנה, עליו הוסיף את מס' הזהות של מר עוקר (נ/1) ודוגמאות חתימה ממסמכים שונים (נ/2).

הנתבע מס' 1 לא התייצב לדיון אתמול, אף שבדיון הראשון היה מלווה בעורך דין. יצויין כי כל המסירות, שנשלחו לנתבע מס' 1 הוחזרו מסיבת "סרב לקבל" או לא הוחזרו כלל, ובכל זאת הגיש הנתבע כתב הגנה והתייצב לדיון הקודם. על כן אני קובעת כי הוא מקבל ידיעה על דברי הדואר, נמנע מלחתום על אישורי המסירה, והיה עליו להתעניין בהחלטות בתיק מאז הדיון, בו נכח עם בא כחו ביום 7/6/17.

אני קובעת כי הנתבע מס' 1 אחראי כלפי התובע, כבעלים רשום של המשאית בזמן התאונה, ובהעדר הוכחה אחרת מטעמו. סעיף 162(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובע: "כל מקום שהוראות חלק זה מטילות אחריות על נוהג ברכב תחול האחריות גם על בעל הרכב; זולת אם הוכיח בעל הרכב שהעבירה נעשתה בלי ידיעתו והסכמתו או שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ביצועה".

לנתבע מס' 1 היתה גם הזדמנות להשיב לכתב ההגנה מטעם הנתבע מס' 2 (החלטה מיום 9/7/17, על גבי הודעת הנתבע מס' 1), אך הוא לא עשה כן, ובהחלטתי מיום 29/8/17 נקבע הדיון לאתמול, וניתנה הזדמנות נוספת לצדדים להגשת מסמכים.

אני קובעת כי הטענה לחבות הנתבע מס' 2 הינה טענה של הנתבע מס' 1, אך היא לא הוכחה, אם בשל אי התייצבות הנתבע מס' 1 לדיון השני, אם בשל העדר הוכחות מטעמו, ואם בשל טענות הנתבע מס' 2, שלא נסתרו.

הנתבע מס' 1 יוכל לתבוע את מי שהוא סבור שיש לו עילת תביעה נגדו, בקשר עם החיובים בפסק הדין, אך אין בכך כדי להמשיך ולעכב את מתן פסק הדין, בהעדר התייחסות של הנתבע מס' 1 מאז הגשת כתב ההגנה של הנתבע מס' 2.