נ' נ' הרבנות עפולה-מועצה דתית ואח'

על העובדות בפרשה זו כמעט ואין וויכוח.

ביום 10.6.2013 הייתה התובעת בבית העלמין בעפולה, ומעדה על אבן שהונחה בקרבת הכניסה למקום, בקרבת ברזי המים המצויים במקום כמו בכל בית עלמין.

אין חולק שנתבעת 1 היא שהניחה את האבן במקום.

נדמה גם שאין חולק על הנזקים שנגרמו לתובעת, אותם היא מעריכה בתביעתה בסך של 33,500 ₪.

התובעת נפגעה ונחבלה בכל חלקי גופה, בעיקר בפנים, ברגל וביד שמאל, ונשברו לה משקפי הראיה.

התובעת טוענת שמאז התאונה הידרדר מצבה הבריאותי והיא זקוקה לעזרה מתמדת, סובלת מכאבי ראש ומרגישה מוגבלת.

התובעת לא טענה לנכות כמשמעה בדין, אותה יש להוכיח ע"י מומחה רפואי.

התובעת צירפה לתביעתה, תמונות של חבלות בפניה, תעודות רפואיות ותמונת האבן שבה נתקלה.

הנתבעת הראתה תמונה של זירת האירוע (נ/1). מדובר ברחבה מרוצפת באבנים משתלבות קטנות שבה מצד שמאל מצויה ברזיה. כמטר מהברזיה מסתיימת רחבה זו ומתחיל כביש אספלט, כאשר בקו המפריד בין האספלט לבין הרחבה המרוצפת, מצויות בצד המרוחק מהברזיה, כיפות אבן קטנות המונעות מעבר של כלי רכב, ואילו בחלק הקרוב לברזיה אין כל מכשול למעבר כלי רכב.

במקום זה שבו אין על פי התמונה מכשול למעבר כלי רכב, הייתה מוצבת האבן, כאשר על פי גרסת הנתבעות שלא נסתרה, תכליתה של הצבת האבן הייתה למנוע מעבר כלי רכב שאינם מורשים לכך, לתוך בית העלמין.