אלפי ואח' נ' רוזנברג ואח'

לפני בקשה להבהרת פסק הדין או לתיקונו.

יוזכר –

בכתב התביעה טענו התובעים (בכתב התביעה שני תובעים; התובע 2 נמחק בפסק הדין) כי כתוצאה מהתדרדרות משאית הנתבעים 1 ו-2 ניזוק רכבם והנתבעים נדרשו לפצות את התובעים בגין נזקים אלו.

בפסק הדין נמצא כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הנתבעים 1 ו-2 ועליהם לפצות את התובעת. התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה, משנמצא כי גם רכבה שלה נפגע על ידי המשאית ונגרר על ידי המשאית לעבר רכב התובעת.

הנתבעים 1 ו-2 חויבו לשלם לתובעת את ראשי הנזק שהוכחו – עלות הנזקים וירידת הערך. כן חויבו באגרת בית המשפט ובהוצאות ההליך.

לאחר מתן פסק הדין טענה התובעת כי סכום התביעה כלל רכיב של שכר טרחת שמאי, וכי זה לא נפסק לה על אף התוצאה. הנתבעים הגיבו וטענו כי עלות שכר טרחת השמאי לא נכללה בפירוט הסעדים שנתבעו. התובעת הבהירה כי חשבון פשוט של הסכומים בכתב התביעה מלמד שגם נזק זה נתבע.

ברע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן קבע בית המשפט העליון (כב' הש' הנדל; החלטה מיום 30.1.18):

"בית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" – בין היתר, באמצעות "פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות" (רע"א 1868/16 רז נ' האפרתי, [פורסם בנבו] פסקה י (19.6.2016)). ברוח זו, נקבע כי בית המשפט לתביעות קטנות רשאי להסתמך על ראיות שאינן קבילות בערכאות אחרות (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), ולקבוע את סדר הבאת הראיות וטענות הצדדים "בדרך שנראית לו" (תקנה 13(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976). ברם, הגמישות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לבית המשפט לתביעות קטנות לקבל את תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.