ת"ק 22865-11-13 פהימא נ' טמאן

התובעת שכרה מחברה של הנתבע נכס, מיום 2.12.07 ועד יום 1.12.08.

בהסכמה משתמעת של הצדדים, אתייחס לנתבע כיריבה של התובעת, במקום החברה.

עדות הנתבע הייתה מהימנה בעיני, ואני מעדיף אותה על עדות התובעת ככל שיש סתירה בין העדויות.

לפי דברי הנתבע, עזבה התובעת את הנכס ביום 1.10.08, בלא שהנתבע וויתר על חיוביה כלפיו עד תום תקופת השכירות.

התובעת לקחה על עצמה במסגרת ההסכם עם הנתבע, לשלם את חיובי הארנונה על הנכס, ונרשמה בעירייה בהתאם לכך.

התובעת לא שלמה את חובות הארנונה על הנכס עד שנת 2012 לפחות.

הנתבע ניסה לרשום עצמו בעירייה כמי שחייב בארנונה, ובתוך כך לקבל מהעירייה פטור מחיובי ארנונה למשך 6 חודשים משום שהנכס ריק, אך העירייה סירבה לבקשותיו בשל החוב של התובעת.

רק לקראת סוף אוגוסט 2009, שונה הרישום לבקשתו של הנתבע, והוא נרשם כמי שחייב בתשלומי הארנונה, מכאן ולהבא.

הנתבע בירר ומצא, וטענתו לא נסתרה, ששיעור הארנונה השנתית בשנת 2009 היה 15290 ₪.

החיוב בארנונה לתקופה מיום 1.12.08 (תום תקופת השכירות) ועד יום 24.8.09 (עד אז חויבה התובעת בארנונה על הנכס), הינו 11468 ₪, וזהו הסכום שבו חויבה התובעת במקום הנתבע.

הנתבע טוען, וטענתו מקובלת עלי, שכנגד חובו זה לתובעת, חייבת היא לו 4000 ₪ דמי שכירות שלא שולמו בגין החודשים אוקטובר ונובמבר 2008, וכן חייבת היא לו פיצוי על חוסר יכולתו לקבל פטור מארנונה ל-6 חודשים בסך7645 ₪, ובסך הכל חייבת היא לו סך של11645 ₪.

הנה כי כן נמצא בקיזוז חיובי הצדדים זה לזו, שהנתבע אינו חייב לתובעת דבר, והתביעה נדחית.