ת"ק 22303-12-14 יורש נ' לאומי קארד בע"מ

לטענת התובע, במהלך תקופה של למעלה משנתיים וחצי קיבל 48 הודעות טקסט לטלפון הנייד שלו, הודעות שתכליתן הינה פרסום עסקיה של הנתבעת.

כל זאת, כאשר מעולם לא נתן את הסכמתו למשלוח ההודעות הנ"ל.

התובע טען עוד בכתב תביעתו כי במהלך אותה תקופה שלח לפחות 6 פעמים "הודעות סירוב", אך ההודעות המטרידות המשיכו להישלח אליו.

לאחר משלוח הודעת הסירוב הראשונה, בתאריך 4.2.14, שלחה הנתבעת לתובע, לדבריו, עוד 23 הודעות וזאת מתוך כלל 48 ההודעות שנשלחו אליו.

התובע גרס כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30 א' לחוק התקשורת (בזק ושירותים) תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") וכי עליה לפצותו בסך של 1,000 ₪ בגין כל אחת מן ההודעות, אך הינו מעמיד את תביעתו על הסך של 33,800 ₪ וזאת כדי להקנות סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות.

לטענת הנתבעת, התובע ביקש כי יונפק לו כרטיס אשראי של הנתבעת לביצוע קניות בשופרסל וביום 29.7.09 חתם על הסכם עם הנתבעת לעניין זה, לרבות מסמך הצטרפות, כפי שצורף לכתב ההגנה.

במסמך ההצטרפות צוין באופן מפורש כי התובע קרא את הסעיפים 11.6 ו-12 לתנאי ההצטרפות, הם הסעיפים המדברים על כך שהינו מסכים לקבל מן הנתבעת מסרים בעלי תוכן שיווקי.

בנסיבות אלו, כל עוד לא הודיע התובע לנתבעת כי אינו חפץ עוד בקבלת ההודעות – אלא נשלחו אליו כדין, על בסיס הסכמתו, כמפורט לעיל.

הנתבעת טענה עוד כי לא קיבלה את כל ההודעות שהתובע טוען כי שלח לה, פרט להודעה האחרונה מיום 13.11.14, כאשר מיד עם קבלתה של הודעה זו- הוסר התובע מרשימת משלוח ההודעות ואלה אכן פסקו.

הנני מקבלת את טענת הנתבעת כי 25 ההודעות הראשונות שקיבל התובע, נשלחו אליו כדין, על בסיס הסכמתו לקבלן, וזאת לאור חתימתו על מסמך ההצטרפות, כפי שפורט לעיל.

הנני מקבלת את טענת התובע כי פנה לראשונה אל הנתבעת בבקשה להסירו מרשימת מקבלי ההודעות, וזאת בתאריך 4.2.14 וכן הנני מקבלת כי התובע פנה אל הנתבעת עוד 5 פעמים נוספות בבקשה להסירו מרשימת מקבלי ההודעות, כאשר בפעם האחרונה- אכן הוסר שמו מן הרשימה.