ת"ק 20576-05-16 דרורי נ' רהיטי בית המעצבים בע"מ

1.המשיבה הגישה נגד המבקשת תביעה קטנה בטענה כי זו סיפקה לה שולחן וכיסאות פגומים. בדיון מיום 29.8.2017 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תספק המבקשת למשיבה שולחן וכיסאות חדשים מהסוג שהוזמן על ידה. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.

2.לאחר שניתן פסק הדין, התעוררה מחלוקת בין בעלי הדין בשאלה האם חובתה של המבקשת לספק ריהוט חדש מותנית בכך שהמשיבה תחזיר את הריהוט שרכשה, ושלטענתה הוא פגום. זאת, לאור כך שכאשר עברה המשיבה דירה היא השאירה את הריהוט בדירה שעזבה, לטענתה לאחר שהיה לה ברור כי המבקשת אינה מעוניינת בריהוט הפגום. ביום 31.12.2017 ניתנה החלטתי, בה הובהר כי לאור האמור בפרוטוקול הדיון, חובתה של הנתבעת לספק ריהוט חדש אינה מותנית בהחזרת הריהוט הישן (לאפשרות להבהיר פסק דין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות, ראו טל חבקין ויגאל נמרודי התביעה הקטנה 392 (2017) ("התביעה הקטנה")).

3.עתה מונחת לפניי בקשת המבקשת לביטול פסק הדין, וזאת בטענה כי כאשר ניתנה הסכמתה לספק ריהוט חדש היה ברור לה, על יסוד מצגי המשיבה, כי בכוונתה להחזיר לה את הריהוט הישן, ועל סמך זאת ניתנה הסכמתה. לא ניתן להידרש לבקשה במתכונת בה היא הוגשה. מדובר, למעשה, בבקשה לביטול פסק דין מוסכם, בעילה של טעות או הטעיה. היינו, מדובר במקרה בו עילת הביטול הנטענת היא פגם ברצון הפוגע בתוקף החוזי של ההסכמה שביסוד פסק הדין המוסכם. הדרך בה ניתן לברר טענה לביטול פסק דין מוסכם בעילה חוזית היא הגשת תביעה חדשה לביטול פסק דין לערכאה המוסמכת, ולא הגשת בקשת ביטול במסגרת התיק בו ניתן פסק הדין. כאשר מדובר בפסק דין שניתן על ידי בית משפט לתביעות קטנות, יש להגיש את ההליך לבית משפט השלום (ראו, התביעה הקטנה, עמ' 395-394).

4.לאור האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ח, 17 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.