ת"ק 19741-05-13 טל נ' דוידוב ואח'

עניינה של התביעה שבפני בעתירת התובע לפיצוי בגין נזק רכושי לרכבו שנגרם כתוצאה מפגיעת רכב הנתבע 1.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי במועד האמור, עמד רכבו של התובע, שהינו רכב פרטי, בנתיב השמאלי ביותר, בחסות רמזור אדום, במטרה לפנות שמאלה. עוד אין מחלוקת, כי רכב הנתבע 1 שהינו משאית, עמד באותה העת בנתיב הימני לפניה שמאלה.

לטענת התובע, בעת שהתחלף הרמזור לירוק וקודם שהספיק להתחיל בנסיעתו, החל רכב הנתבע 1 בביצוע הפניה ופגע בחלקו הימני הקדמי של רכבו. כתוצאה מכך, טוען התובע, נגרמו לכנף הימנית הקדמית ברכבו הנזקים המפורטים בדו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה.

מנגד, טענו הנתבעים בכתב ההגנה, כי לא היה כל מגע בין כלי הרכב והכחישו כל פגיעה ברכב התובע.

בעדותו בפני, חזר התובע על גרסתו והדגים אופן התרחשות התאונה. עוד מסר, כי ברגע שחש בפגיעה יצא מן הרכב, אך הנתבע 1 המשיך בנסיעתו, עוד כקילומטר, עד שנעצר לבקשתו. לדברי התובע, טען בפניו הנתבע 1 כי לא הבחין בו כלל.

גם בעדותו בפני טען הנתבע 1, כי כלל לא הבחין ברכב התובע ולא חש כי פגע ברכבו.

נציג הנתבעת 2 טען, כי בשל הפרשי הגובה בין כלי הרכב ומיקומם לא יתכן אופי הפגיעה נשוא התביעה.

במסגרת הדיון טען התובע, כי בידיו מסמך לפיו הנתבעת 2 הסכימה לפצותו, וניתנה לו שהות להמציא את המסמך לתיק ביהמ"ש. לאחר עיון במסמך שהוצג, מקובלת עלי טענת הנתבעת 2, כי המדובר בהצעת פשרה, שניתנה מבלי להודות באחריות, מתוך קניית סיכונים ועל מנת לחסוך את הצורך במיצוי ההליך המשפטי.

לאחר ששמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל בחלקה, ואלו נימוקיי: