ולאנו נ' זלאיט ואח' - פסקדין

לפני תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות שעניינה תשלום דמי שכירות.

מטענות הצדדים בכתב ובעל-פה עולות העובדות הבאות: בין התובעת לנתבעות נחתם חוזה שכירות להשכרת חדר מגורים (להלן: "המושכר"), לתקופה של שנתיים, בדמי שכירות בסך 1,900 ₪ לחודש. במעמד החתימה על החוזה, מסרו הנתבעות לידי התובעת 24 צקים בסך 1,900 ₪ כל אחד.

התובעת טענה כי הנתבעות חבות בתשלום 3 חודשי שכירות בסך 5,700 ₪ שכן ביטלו 3 המחאות ללא הצדקה, עבור החודשים אפריל, מאי ויוני.

נתבעת 1 טענה בשם הנתבעות כי המושכר הוא חדר קטן חשוך וצפוף ושאינו ראוי למגורים. עוד טענה כי הנתבעות עזבו את המושכר לפני מס' חודשים למרות שלא אותר שוכר חלופי תחתיהן. לשיטתה, התובעת סיכלה ללא טעם, מציאת שוכר חלופי ובהתנהלותה חייבה את הנתבעות לשלם עבור המושכר למרות שלא התגוררו בו עוד. לאור כל טענותיה, סברה כי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי השכירות ומשך הורתה על ביטול 3 ההמחאות שנותרו בידי התובעת.

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, את המסמכים שהוצגו בפני ואת עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. בהתאם להוראות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז 1976 פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

ראשית, בין הצדדים קיים חוזה שכירות, החתום על ידי הצדדים. סעיף 13 לחוזה מציין במפורש כי במידה ויחליט השוכר לעזוב את הדירה לפני תום תקופת השכירות, יישא במלוא דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות. אינני נדרשת להכריע מתי בדיוק עזבו הנתבעות, אם בכלל, את המושכר, שכן אין מחלוקת כי לא נמצא שוכר חלופי תחתיהן. שמעתי בקשב רב את טענות הנתבעת לפיהן עשתה, לטענתה, מאמץ למצוא שוכר שיבוא בנעליה. יחד עם זאת לא שוכנעתי כי התובעת נמנעה במכוון שלא לקבל שוכר חלופי כזה או אחר, אלא שסברה, ובצדק, כי השוכרים המוצעים לא יוכלו לעמוד בתנאים הקבועים בהסכם השכירות. מאמצים אלו של הנתבעות למצוא שוכר חלופי, שלא נשאו פרי, אינם יכולים לשלול את זכות התובעת לתשלום בגין דמי שכירות.

שנית, מצאתי לדחות את טענות הנתבעות, כי המושכר הוא חדר קטן, צפוף ושאינו מתאים למגורים, ומשכך אין חבות בתשלום דמי שכירות, בין היתר, כי טענות אלו אינן נתמכות במאום. כמו כן, הנתבעות הסכימו לקבל את המושכר, התגוררו בו תקופה ארוכה ושילמו עבור המושכר את מלוא דמי השכירות, וכלשונה "היא נתנה לנו את החדר שאני הסכמתי לקבלו ושילמתי לה" (עמ' 2 שורה 30) במשך כל תקופת השכירות, הנתבעות לא פנו לתובעת והודיעו לה על כוונתן לצאת מן המושכר מטעם זה (עמ' 3 שורה 5 ), משכך אינן יכולות להתנער מהתחייבותן. לעניין זה אפנה גם לסעיף 9 לחוזה בין הצדדים.

לסיכום, הנתבעות היו אמורות להישאר בדירה ולשאת בדמי השכירות בהתאם להסכם בין הצדדים, כל עוד לא בוטל ההסכם ולא נמצא שוכר חליפי תחתיהן, חייבות הנתבעות לשאת בדמי השכירות, גם אם לא התגוררו באותה העת במושכר, ועל כן, מצאתי כי לא היה מקום לבטל את ההמחאות.

אשר על כן אני קובעת כי הנתבעות חבות בתשלום דמי שכירות בסך של 5,700 ₪ בעבור שלושה חודשי שכירות. בהסכמת התובעת מצאתי להפחית סכום של 1,900 במזומן שהופקד בידי התובעת להבטחת תשלום דמי השכירות.