ת"ק 17404-10-13 ויסבלום נ' הרלינג ואח'

ביום 04.03.13, נפגע רכב התובעת בתאונה ע"י רכב הנתבע 1 המבוטח אצל הנתבעת 2.

מלכתחילה, לא הייתה מחלוקת כי הנתבע 1 אחראי לקרות התאונה וכי הנתבעת 2 חייבת בפיצוי התובעת בגין נזקיה.

התובעת פנתה אל שמאי להערכת הנזקים לרכב. השמאי קבע, כי הנזקים אשר נגרמו לרכבה של התובעת הינם בסך כולל של 38,207 ₪, וחייב את התובעת בתשלום שכר טרחתו בסך של 1990 ₪.

הנתבעת 2 פיצתה את התובעת בגין כל נזקיה, למעט סך 500 ₪ שתבעה התובעת בגין "שונות" – נסיעות, טרחה ועוגמת נפש. כמו כן, הסכימה הנתבעת 2 לשלם לתובעת מתוך שכר טרחת השמאי סך של 1200 ₪ בלבד.

לפיכך, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם את הפרש שכר הטרחה, בסך של 790 ₪, וכן הוצאותיה בגין נסיעות ועוגמת נפש, בסך 500 ₪, סה"כ 1290 ₪.

הנתבעת 2 טוענת, כי שכר הטרחה אשר נקבע על ידי השמאי הינו מוגזם ומופרז ביותר, וכי טענות התובעת להוצאות בגין נסיעות נטענת בעלמא. כן, התנגדה לפיצוי בגין רכיב נזק של "עוגמת נפש".

לעומת זאת, טענה התובעת כי פעלה בתום לב וכי החלטת הנתבעת 2 הינה שרירותית ובלתי סבירה בנסיבות העניין.

דיון והכרעה:

הלכה היא כי על הניזוק לפעול בסבירות, להקטנת הנזק וכי נטל ההוכחה בענין הקטנת הנזק מוטל על המזיק. לעניין זה, אפנה ל- ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4) 45, עמ' 50-51:

"נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק-הנתבע. הוא מבקש להפחית מהשיעור הרגיל של הפיצוי המוטל עליו ועל כן עליו העול לשכנע כי הניזוק-התובע לא עשה להפחתת נזקו...".