ראט ואח' נ' נוימן

לפני תביעה על סך 33,000 ₪.

הצדדים אינם חלוקים באשר למרבית העובדות – באוקטובר 2016 שכרו התובעים את דירת הנתבעת. בתחילת 2017 אירע פיצוץ בצנרת בבניין ולאחר תיקונו נדרש טיפול ברטיבות וזאת נעשה באמצעות "יבשן" שעבודתו נמשכה זמן מה. בנוסף, במרץ 2017 הוחלט על שיפוץ בבניין ובמסגרת זו לא התאפשרה גישה לחניית הבניין למשך מספר שבועות.

התובעים טוענים לאחריותה של הנתבעת לחוסר הנוחות שנגרמה להם ולהתעלמותה מפניותיהם בנושא. הנתבעת טוענת לחוסר סבלנות מצד התובעים, להטרדות ולהצקות – על אף שעשתה ככל שביכולתה על מנת למזער הנזקים שאינם באחריותה.

בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם והבהירו אותן.

התובעים אישרו כי אין בידם לכמת את נזקיהם, ציינו כי עבודת היבשן גרמה לרעש בלתי פוסק ולאי נוחות בשל חורים בקירות וצנרת שנפרסה על פני הדירה כולה. בנוסף, ציינו כי שילמו עבור שימוש בדירה ובחניה ונמנעה מהם היכולת להשתמש בחניה במשך תקופה לא קצרה.

התובעים אישרו כי הם עדיין מתגוררים בדירה גם כיום.

הנתבעת חזרה על הטענה שהועלתה בכתב ההגנה בדבר אי חידוש הערבות הבנקאית בתום שנת השכירות הראשונה (התובעים אישרו זאת).

ברע"א 2095/95 ציין כב' הש' זילברטל (פסק דין מיום 20.5.15) את הדברים הבאים: "הפרשה דנא היא דוגמה למצב דברים (לדאבון הלב שכיח במקומותינו) של מחלוקת (לגיטימית) בין שכנים, שהיקפה הכספי אינו רב (גם אם אינו מבוטל), שראוי היה לפתרה בהדברות ישירה, מחלוקת אשר צמחה למימדים בלתי סבירים רק בשל עמידה על קוצו של יוד, אי ויתור על טענות וחוסר נכונות להתפשר ... במצב זה מוטב, ככלל, כי שני הצדדים ... יגיעו להסדר מוסכם, תוך ויתורים הדדיים ככל שנותרו מחלוקות ביניהם. ברי שזו הדרך הראויה, הסבירה והזולה, שגם מבטיחה יחסי שכנות טובים; ... בהקשר זה ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן שנאמרו ברע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד פ"ד מח(5) 785, 792 (1994) בקשר עם מחלוקת בין בעל בית לבין דייר מוגן שעניינה היה התקנה מונה מים: 'הנגישות לבתי המשפט על כל ערכאותיהם היא אחת מאבני היסוד של שיטתנו המשפטית, אולם ראוי שבני אדם ילמדו להסדיר את מערכת היחסים היום-יומית ביניהם ולפתור את בעיות היום-יום בנושאים כגון אלה, בלי להזעיק לעזרתם את מערכת בתי המשפט' ".

באשר לחוסר הנוחות שנגרמה לתובעים במהלך תקופת ייבוש נזקי הנזילה, לא מצאתי כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה המובילה לביטולו. למעשה, הצדדים אף לא טענו לכך ולראיה – התובעים לא ביקשו לבטל את החוזה ולעזוב את הדירה; במהלך תקופת התיקון וגם לאחריה (ובמהלך ההליכים המשפטיים) הם ממשיכים לגור בדירה. עסקינן, לפיכך, בהפרה של החוזה שגרמה לנזק שאינו ממוני, ובהקשר זה יש לפסוק את הפיצוי המגיע לתובעים.

יובהר כי משלא עלה בידי התובעים לעשות שימוש בדירה במלואה (אחד מחדריה הופקע לצורך מנוע היבשן, הצנורות מנעו את סגירת דלתות הדירה והתנאים בדירה מנעו מהתובעים הנאה מלאה מהדירה עליה שילמו תמורה מלאה) הרי שמדובר בהפרה של הסכם השכירות עמם.

אין בהפרה זו כדי להצדיק את הפרת החוזה מצד התובעים בקשר להעמדת הערבות לתקופת השכירות השניה, וככל שטרם תוקנה הפרה זו מיד לאחר הדיון ולאחר שהדברים הובהרו במהלכו – יפעלו התובעים לתקן מחדלם ללא דיחוי.

אני פוסק את הפיצוי המגיע לתובעים בקשר לראש נזק זה, בשים לב לדמי השכירות החודשיים שנקבעו על סך 5,300 ₪, בסך דמי שכירות של מחצית החודש – דהיינו, בסך 2,650 ₪.

באשר למניעת השימוש בחניה במהלך תקופת השיפוץ – הגם שאין מדובר ביוזמה של הנתבעת הרי שבפועל שילמו התובעים דמי שכירות עבור נכס שלא קיבלו ואשר לא עשו בו שימוש. נוכח מכלול הנסיבות אני פוסק את הפיצוי המגיע להם בקשר לאמור בסך 350 ₪ נוספים.