נידלמן נ' עירית ירושלים - פסקדין

תביעת התובע לחיוב עיריית ירושלים בסך 3,450 ₪ וזאת בגין דוח חניה שקיבל בטעות. לטענת התובע, הדוח שקיבל היה על סך 250 ₪, אשר צברו ריבית והוטל עיקול על חשבונו על סך 387.50 ₪. התובע לא נימק בכתב התביעה כיצד הגיע לסכום שנתבע.

לטענת התובע, לאחר מספר בירורים שערך מול העירייה נמסר לו כי עליו לחתום על טפסים שלאחריהם ניתן יהיה להוריד את הריבית אך לא את הקרן.

בכתב ההגנה שהוגש על-ידי עיריית ירושלים נטען כי אף שמדובר בדוח מיום 25.11.16 (נספח 2 לכתב ההגנה) ואף כי נשלחו לתובע שתי התראות בחודשים נובמבר ודצמבר 2017, מצא התובע לפנות לעירייה רק לאחר שהוטל עיקול על חשבונו בחודש מרץ 2018.

בפועל, הועברה בקשתו של התובע לביטול הדוח לתובע במחלקת חניה, אשר החליט ביום 17.4.18 לבטל את הדוח, וזאת לפנים משורת הדין. בעקבות החלטת התובע, בתאריך 31.5.18 נפתחה פנייה בעירייה למתן החזר כספי לתובע.

עיקר טענת העירייה בכתב ההגנה היתה להעדר סמכותו העניינית של בית משפט זה ובעניין זה הוגשה בקשה נפרדת לסילוק התובענה על הסף.

במעמד הדיון שהתקיים ביום 29.8.18, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הסכום ששולם על-ידי התובע בגין הדוח הוחזר לתובע, והמחלוקת שנותרה בין הצדדים היתה בשאלת ההוצאות בגין הגשת התובענה. לטענת התובע, הסכום הושב לו רק לאחר הגשת התובענה, ולפיכך עמד התובע על חיוב העירייה בתשלום הוצאותיו בגין הגשת התובענה בסך 450 ₪.

לטענת העירייה, התובע מיהר להגיש את תביעתו לבית המשפט בסמוך לאחר פנייתו לראשונה לעיריית ירושלים, ולהחלטה שהתקבלה בעניינו אין כל קשר להגשת התובענה.

התובע אינו מכחיש כי פנה לראשונה לעירייה ביום 13.3.18 (נספח ד' לכתב ההגנה) וכי ביום 28.3.18 חתם על הטופס המיועד לכך (צורף לכתב התביעה). אלא שלטענת התובע, מאחר והטופס עליו חתם הינו טופס בקשה להפחתת חוב חניה ולא לערעור, הרי שכל שהיה יכול לצפות לו היה להפחתת הריביות ולא לביטול הקרן, כפי שאף הוסבר לו בעל-פה, ולפיכך, הגיש את תביעתו עוד טרם קבלת החלטת התובע העירוני בבקשתו.

לטענת העירייה, קיימת סמכות כללית לתובע העירוני, כפי שאף הופעלה בפועל, ולפיכך, היה על הנתבע להמתין להחלטה הסופית של התובע העירוני, ומשלא נעשה כן ומשמיהר התובע להגיש את התובענה, אין לו להלין אלא על עצמו.