שחף נ' שבתאי

התובעת היתה מחנכת כיתת בנו של הנתבע, והגישה את התביעה דנן בגין פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות. עילת התביעה הינה פרסומים, שביצע הנתבע בקשר עם התנהלות התובעת ברשתות חברתיות, בתקשורת, פניות להורי תלמידים אחרים ולתלמידים, ופניות לגורמים המפקחים על התובעת, כגון מנהלת בית הספר וגורמים במשרד החינוך.

התובעת גם הגישה נגד הנתבע בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. הבקשה נדחתה ע"י כב' השופט גולדקורן, שקבע בדיון: "טענות המבקשת כנגד "פרסומים" של המשיב כלפיה הינן למעשה טענות להוצאת לשון הרע. אלו טענות נכבדות, שבירורן טעון בירור מקיף, והן קשורות לליבת זכויות יסוד – חופש הביטוי ושמו הטוב של אדם. המקום הטבעי לבירור טענות מסוג זה הינו במסגרת חוק איסור לשון הרע" (תיק ה"ט 3147-06-17 שחף נ' שבתאי, סעיף 6 לפסק הדין מיום 4/6/17).

הנתבע עותר להעברת התיק לבית משפט השלום, מאחר והוא כולל טיעונים משפטיים, שאין ביכולתו להתמודד עימם ללא ייצוג, ויצריך שמיעת ראיות וניהול ההליך בדרך מלאה. עוד טוען הנתבע כי הוא מבקש להגיש תביעה שכנגד בשם בנו, וכי העברת התיק תייעל גם ניהול שתי התביעות במסגרת אחת.

התובעת מתנגדת להעברת הדיון, טוענת כי הנתבע איחר את המועד להגשת כתב הגנה, עותרת למתן פסק דין, מפנה לכך שבקשת הנתבע נוסחה על ידי עו"ד, וטוענת כי עצם הכללת טיעון משפטי בכתבי בי הדין, אינו שולל את התאמת התיק לבית המשפט לתביעות קטנות, בו סדרי הדין מקלים, וההליך פשוט ומהיר.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בבקשה ובתגובה, אני מחליטה להעביר את התיק לבית משפט השלום, וקובעת כי ניהולו בבית המשפט לתביעות קטנות אינו מתאים ממספר טעמים.

ראשית, אני דוחה את הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. לא הוצג אישור מסירה, שיעיד על מועד מסירת כתב התביעה לנתבע. למרות שהתביעה הוגשה ביום 6/6/17, התובעת נדרשה על ידי המזכירות להקטין את סכום התביעה, שתבעה, 33,500 ₪, לסכום גבול סמכות בית המשפט, 33,400 ₪, ועשתה כן רק ביום 25/6/17. על כן סביר כי אישור המסירה של ההזמנה לדין, שנשלחה לנתבע טרם חזר וטרם נסרק.

שנית, כבר עתה ניתן לראות כי מעורבים בתיק גורמים רבים מלבד התובעת והנתבע, הורים לתלמידים נוספים והגורמים, אליהם הופנו הפרסומים, והדבר עולה מעיון בכתב התביעה על נספחיו.

נכון כי היו בתי משפט לתביעות קטנות, שדנו בתביעות, שעילתן בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (רת"ק (חיפה) 36398-04-16 זילברמן נ' ביטון, 20.6.2016, פורסם בנבו ועוד). הדעה הרווחת הינה כי תביעת לשון הרע אינה מתאימה לבירור בבית המשפט לתביעות קטנות, לאור היותה עוסקת בזכויות יסוד חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב, ונדרשת שמיעה מלאה של הראיות תוך שימוש בסדרי הדין המלאים.

"עם זאת, סבורני כי לא היה מקום לדון בתובענה זו שעילתה לשון הרע, על נדבכיה הרבים, במסגרת הליך של תביעות קטנות. תביעה זו בגין לשון הרע, הינה תביעה מורכבת, הכרוכה בשמיעת עדים, ובירור עובדתי של טענות רבות של הצדדים, טענות הנוגעות לראיות כמו חוות דעת דוחות ביקורת של מומחים ובכלל זה רואה חשבון של החברה. על כן מצאתי כי ניהול התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות אינו הולם ואינו תואם את מטרת ההליך ואופן ניהולו..." (רת"ק (באר שבע) 4986-01-13 ברפז נ' פלס, 17.3.2013, פורסם בנבו, וההפניות שם).

כך נקבע גם בבית המשפט העליון באמרת אגב, בקשר עם תביעה להרמת מסך: