דיאם נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

(אישור בקשה לניהול תובענה כייצוגית) 

על פי הוראה שנוספה לכללי העמלות בשנת 2013, העמלה אותה רשאי בנק לגבות על פי תעריפון יחיד/ עסק-קטן לא תעלה על סכום או שיעור העמלה הנגבית בעד אותו שירות מתאגיד שאינו עסק קטן. בתובענה שלפניי נטען כי המשיב, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "בנק המזרחי" או "המשיב") חרג מהוראה זו, בכך שביחס ל-9 עמלות שונות קבע בתעריפון יחיד/עסק-קטן עמלה גבוהה מזו בה נקב בתעריפון עסק גדול, ועל כן התבקש אישור לניהול תובענה ייצוגית נגד בנק המזרחי ביחס לעמלות הללו. מהטעמים שיבוארו להלן הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת האישור ביחס ל-8 מהעמלות האמורות (עמלות העו"ש שבמחלוקת) ולהתיר את ניהולה של תובענה ייצוגית ביחס לעמלה אחת (עמלת הוצאת ערבות).

א. רקע

1. ביסוד ההליך הנוכחי עומדת הוראת סעיף 2(ב) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח – 2008 (לעיל ולהלן: "כללי העמלות"), אשר תכונה להלן: "סעיף 2(ב)" או "הוראת ההשוואה". הוראה זו, אשר נוספה לכללי העמלות בתיקון מס' 2 משנת תשע"ג, ונכנסה לתוקף ב- 1.8.2013, קובעת כדלהלן:

   עמלה שרשאי תאגיד בנקאי לגבות בעד שירות הכלול בתעריפון המלא, תחושב באופן שלא תעלה על סכום או שיעור העמלה הנגבית בעד אותו שירות מתאגיד שאינו עסק קטן, למעט עמלה בעד שירות סליקה של עסקאות בכרטיס חיוב.

   (הערה: הסיפא של ההוראה, "למעט עמלה בעד שירות סליקה של עסקאות בכרטיס חיוב", נוספה רק בשנת 2015, לאחר הגשת התובענה שלפניי, ואולם אין היא רלוונטית להכרעה במחלוקת בתיק זה).

2. על מנת להבין את הוראת ההשוואה נדרש להניח מספר לבני יסוד:

   א. ב- 1.7.2008 נכנס לתוקף תיקון מס' 12 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשס"ז – 2007 (להלן: "חוק הבנקאות"), אשר הוסיף את פרק ב'2 לחוק, מכוחו הוסמך נגיד בנק ישראל, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת, לקבוע בכללים "רשימה של שירותים שבעדם רשאי תאגיד בנקאי לגבות עמלות מלקוחותיו, ואופן חישובן של העמלות שניתן לגבות בעד שירותים אלה". רשימה זו מכונה "התעריפון המלא" (סעיף 9ט.(א) לחוק הבנקאות). חשיבותו של התעריפון המלא הובהרה בסעיף 9י. לחוק הבנקאות, המורה כי "תאגיד בנקאי לא יגבה מלקוחותיו עמלה אלא בעד שירות הכלול בתעריפון המלא ובהתאם להוראותיו".

   ב.המסתפק בעיון בהוראות אלו בלבד, היה סובר לתומו כי הוראות התעריפון המלא רלוונטיות לכלל לקוחות הבנק, ואולם לא אלה פני הדברים. סעיף 9ט.(ו) לחוק הבנקאות מבהיר כי הגדרת "לקוח" לעניין הסעיפים הנזכרים לעיל (9ט. ו- 9י. לחוק הבנקאות) כוללת רק "יחיד, וכן תאגיד שהוא עסק כפי שקבע הנגיד בכללים, בשים לב למחזור העסקים שלו".

   ואכן בכללי העמלות אותם התקין נגיד בנק ישראל נקבעה הגדרה של "עסק קטן", אשר כיום הוא תאגיד שטרם חלפה שנה מיום התאגדותו, וכן תאגיד שמחזור עסקיו אינו עולה על 5 מיליון ש"ח, ועניין זה הוברר לבנק בדרכים הקבועות בכללי העמלות.

   התוצאה המצטברת מהאמור לעיל היא שלקוחות הבנק מתחלקים לשתי קבוצות לעניין בו עסקינן: יחידים ועסקים קטנים, אשר העמלות הנגבות מהם מוגבלות לאמור בתעריפון המלא, ותאגיד שאינו עסק קטן (להלן: "עסק גדול"), אשר לגביו אין הבנק מוגבל לגביית העמלות המוגדרות בתעריפון המלא.

   ג.כתוצאה מההבחנה שיצר המחוקק נוצרו בבנקים שני סוגי תעריפונים: תעריפון ליחידים ועסקים קטנים, אשר העמלות הקבועות בו חייבות לתאום את הוראות התעריפון המלא (לעיל ולהלן: "תעריפון יחיד/עסק-קטן"); ותעריפון לתאגידים שאינם עסק קטן, אשר העמלות הקבועות בו אינן כפופות להסדרה שיצר המפקח על הבנקים באמצעות התעריפון המלא (לעיל ולהלן: "תעריפון עסק גדול").

    

   ויובהר, הפיקוח שמפעיל בנק ישראל ביחס לתעריפון יחיד/עסק-קטן מתמקד במבנה תעריפון זה: דהיינו העמלות הקבועות בו ואופן חישובן. הפיקוח אינו מתייחס לגובה העמלות הנגבות, עניין לגביו קיימת, על פי ההנחה שביסוד חוק הבנקאות וכללי העמלות, תחרות בין הבנקים (ההיגיון שביסוד טכניקת פיקוח זו הוא שיצירת אחידות בסוג העמלות ובאופן חישובן יאפשר ללקוחות לבצע השוואה קלה ונוחה יותר בין הבנקים, וכך יעודד תחרות בין הבנקים ביחס לגובה העמלות). לפיכך תעריפון יחיד/עסק-קטן של כל אחד מהבנקים בנוי במבנה המוכתב על ידי התעריפון המלא, כאשר כל בנק מוסיף בו את הסכומים והשיעורים אותם קבע ביחס לכל אחת מהעמלות שהוא רשאי לגבות מיחידים ומעסקים קטנים. לעומת זאת, תעריפון עסק גדול של כל אחד מהבנקים אינו בנוי בהכרח לפי תבנית התעריפון המלא, והוא עשוי לכלול עמלות שאינן כלולות בתעריפון המלא (ושלפיכך לא ניתן לגבות אותן מיחידים ומעסקים קטנים).