ת"צ 26739-02-15 גרשון נ' עירית ירושלים

לפניי בקשה להסתלקות מהבקשה לאישור תובענה כייצוגית בהליך שבכותרת. אציין כבר עתה, שמהטעמים שיובאו להלן, החלטתי לאשר את הסתלקות המבקש ובא כוחו, וזאת מבלי לפרסם הודעה בדבר אפשרות להחלפתם וכן להורות על מחיקת הבקשה לאישור.

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית

בטרם ניגש לבקשה הנוכחית, נעמוד בקצרה על השתלשלות ההליך שבמסגרתו הוגשה בקשה זו. עניינו של ההליך הוא בבקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור") שהגיש המבקש. נטען בבקשה, שהמשיבה – עיריית ירושלים – גבתה תשלומי ארנונה שלא כדין מבעלי מכבסות בשטחה. זאת מכיוון שהמשיבה סיווגה את המכבסות כ"משרדים, שירותים ומסחר" ולא כ"מלאכה", כפי שלעמדת המבקש היה עליה לסווגן. לטענתו, הוספת מכבסות להגדרת "משרדים, שירותים ומסחר" בצו הארנונה היא בלתי חוקית. בבקשתו הסתמך המבקש על פסק הדין של בית המשפט העליון בעע"מ 2503/13 זהר נ' עיריית ירושלים (4.2.2015), שבו נקבע שהסיווג הנכון למכבסות מרכזיות הוא "מלאכה" ולא "שירותים". הקבוצה שהוגדרה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית היא "כל הנישומים המחזיקים במכבסה ואשר חוייבו בחיוב ארנונה בתעריף של "שירותים" במקום בתעריף של "מלאכה" וזאת במהלך 24 חודשים שטרם מועד הגשת בקשה זו" (מועד הגשת בקשת האישור הוא 11.2.2015).

המשיבה הגישה תגובה לבקשת האישור, שבה היא התנגדה לבקשה. היא טענה, שפסק הדין בעניין זוהר חל על מכבסות מרכזיות בלבד וכן שתחולתו של פסק הדין היא רק באופן צופה פני עתיד (תחולה פרוספקטיבית), בעוד שמרבית התקופה שבגינה הוגשה בקשת האישור היא טרם מתן פסק הדין בעניין זהר. המשיבה הוסיפה שיש לדחות את בקשת האישור על הסף בשל כך שהמבקש לא פנה אליה טרם הגשת הבקשה ובשל כך שהחלת פסק דין זוהר מחייבת בחינה פרטנית של הנישומים, עניין המסור לסמכותם העניינית של הגופים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

המבקש הגיש תשובה, שבה נטען שיש לדחות את פרשנות המשיבה לפסק הדין בעניין זוהר. לטענתו, יש לראות בכלל המכבסות, לרבות מכבסות קטנות, כנכנסות בגדר "מלאכה". לעמדתו, ההערות לעניין מכבסות קטנות בעניין זהר, שלגביהן הייתה מחלוקת בין חברי ההרכב, הן אמרות אגב שאינן מחייבות, מכיוון שבאותו מקרה נדון סיווגה של מכבסה מרכזית. בהתאם למבחנים שנקבעו שם, כלל המכבסות נכנסות בגדר הגדרת "מלאכה". המבקש הוסיף שאין מניעה לדון בטענות מסוג זה במסגרת תובענה ייצוגית, הן בשל כך שעסקינן בטענה בדבר אי חוקיות צו הארנונה – אשר אינה בסמכות ועדות הערר, והן בשל כך שהפסיקה הכירה באפשרות להגיש בקשות לאישור תובענות ייצוגיות גם בענייני סיווג לצרכי ארנונה כאשר מדובר בשאלה רוחבית.

בדיון שנערך בבקשת האישור נשמעו טענות הצדדים וכן הועלתה הצעת פשרה אפשרית. בסיום הדיון התבקש המבקש להודיע על עמדתו בדבר אופן המשך ניהול ההליך. המבקש הודיע שהוא מסכים למתווה של הסתלקות מהבקשה, כפוף להתחייבות מצד המשיבה לאפשר למכבסות שהגישו השגה בשנת 2015 ונדחו – להגיש ערר חדש בעניין זה, וכן לפרסום לציבור של הקריטריונים שלפיהם פועלת המשיבה בקשר לסיווג מכבסות (לאחר פסק דין זהר). המבקש ביקש שיתאפשר לו לטעון לעניין פסיקת גמול ושכ"ט עו"ד. בקשה זו הועברה להתייחסות המשיבה, אשר הודיעה שהצדדים מנהלים משא ומתן לסיום ההליך בהסכמה ושלשם כך יש צורך בארכה.

פסק הדין בעניין אספיאדה

בטרם הודיעו הצדדים על תוצאות המשא ומתן ביניהם, ניתן ניתן בבית המשפט העליון פסק דין נוסף הקשור לעניינה של הבקשה לאישור – והוא פסק הדין בעע"מ 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (‏16.8.2016). באותו מקרה נדון השאלה "האם ניתן להגיש תובענה ייצוגית לתקיפה של שומת ארנונה בנסיבות שבהן הדין מתווה מסלול ייחודי נפרד להשגה על השומה?" (שם, בפס' 1 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז), וזאת במסגרת ערעור על החלטה לאשר הגשת תובענה ייצוגית שעניינה סיווג ארנונה.

בית המשפט הגיע שם (בדעת רוב) למסקנה "שעל דרך הכלל, לא ניתן לברר טענות הנוגעות לסיווג נכסים לצורכי ארנונה במתכונת של תובענה ייצוגית מחמת קיומו של מסלול סטטוטורי חלופי שנקבע בדין לצורך כך" (בפס' 17 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז). בית המשפט הוסיף ש"דברים אלה יפים ביחס לתובענות ייצוגיות בעילות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק הערר, שהסמכות בהן מסורה לוועדת הערר. לעומת זאת, מובן כי אין מניעה להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות להשבת כספים שנגבו על-ידה בארנונה, בעילות שאינן נמצאות בסמכותה של ועדת הערר" (שם, בפס' 26 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).