ת"פ 8813-01-13 מדינת ישראל נ' ב.

הנאשם זכאי מחמת הספק.

הנאשם, מ. א. (להלן: "הנאשם") מואשם בכתב האישום בתקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובהפרעה לעובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288א(1) לחוק העונשין.

ביום 1.1.13 הגיעו אנשי צבא וכוחות הביטחון על מנת לאבטח את עבודות החריש של תושבי הכפר קוצרה במטעים שבסמוך להתיישבות אש קודש.

לטענת המאשימה ביום זה הגיע גם הנאשם למקום ביחד עם קבוצה של מתיישבים יהודיים בניסיון להגיע לכפר. הסמג"ד רואי בונדי (להלן: "בונדי") ביקש מהקבוצה לעזוב את המקום אולם, הנאשם ושאר אנשי הקבוצה לא נענו לבקשות. בונדי תפס את הנאשם בידו על מנת למנוע את כניסתו לכפר. הנאשם ניסה להשתחרר מאחיזתו ובונדי תפס אותו בחולצתו. הקמב"ץ כ. ב. (להלן: "ב.") הבחין בכך וניסה לעזור לבונדי להשתלט על הנאשם. בתגובה היכה הנאשם את ב. במכת אגרוף שפגעה בתחתית הקסדה שחבש ובמשקפיו. בונדי וב. תפסו את הנאשם והשכיבו אותו לקרקע. אולם, כפי שמתארים השניים בעדויותיהם, כיוון שבאותה עת החלו כפריים פלסטינאיים ערבים לעלות לכיוון היישוב הם החליטו לשחרר את הנאשם.

כמה שעות מאוחר יותר הגיעו השוטרים אבי ישי (להלן: "השוטר ישי") וחגי יואל (להלן: "השוטר יואל") אל המקום היו שותפים לזיהוי הנאשם ובהתאם לכך עיכבו אותו לחקירה.

דיון והכרעה:

שאלת הזיהוי של הנאשם עומדת במרכז ההכרעה בענייננו. אפתח תחילה בדבריו של כב' השופט טירקל בעניין זיהויו של נאשם:

הכל מסכימים כי זיהויו של אדם הוא מקור לא אכזב של טעויות וטעויות כאלו בזיהויו של אדם, גרמו למקרים טרגיים של עיוות דין...הרשעתו של אדם על פי זיהוי בלבד היא דין קשה, הנעשה קשה שבעתיים כאשר לא הוטל ספק במהימנותו של העד המזהה, והשאלה היחידה היא אם אפשר לסמוך על כח זכרונו הויזואלי...לפיכך נהגו בתי המשפט במקרים כאלה בזהירות מופלגת וכאשר לא היה הזיהוי בטוח כל צורכו לא הסתפקו בכך ונזקקו לראיה מסייעת לצורך ההרשעה...לא אחת מתעתע בנו הזכרון...חוששני שכאשר הגבול בין הרשעתו של אדם לבין חפותו דק ומטושטש כל כך וכאשר אנו עומדים נוכח הסכנה שבהרשעת אדם חף מפשע על פי זיהויו של קרבן העבירה לבדו, די בספיקות ובתהיות כאלה כדי שהזיהוי לא יוכל לשמש בסיס להרשעה.

(ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן על ידי השופטים בייניש, טירקל וריבלין, ביום 6.2.2003).

במקרה דנן, האירוע ארע לפני מספר שנים. עדי התביעה, אשר היו שותפים למהלך זיהויו הנטען של הנאשם הם שוטרים וחיילי מילואים. עניין ידוע הוא שחלוף הזמן עשוי לעיתים לטשטש את זיכרונם של עדים בכלל ובמיוחד אצל שוטרים ואנשי בטחון הנוטלים חלק בפעולות רבות ודומות. על כן נקבע בפסיקה כי:

הניסיון השיפוטי מורה כי גם שוטרים המשרתים במשטרה אינם זוכרים, נוכח היקף האירועים שהם מטפלים בהם, דבר וחצי דבר על ההתרחשויות שהיו עדים להם...אין בעובדה זו כדי להפחית ממשקל עדותם...בכפוף לבדיקת כל מקרה לגופו היטב...אין מנוס, במיוחד לגבי שוטרים הרושמים דו"חות באירועים פליליים, מייחוס משמעות לתיעוד המיידי האותנטי.

(רע"פ 9298/11 כהן נ' מדינת ישראל (ניתן על ידי השופט רובינשטיין, ביום 20.12.2011).

לאור זאת אתן משקל רב יותר לאמור בדוחות הפעולה שנערכו על ידי השוטר ישי האחד, בעת הזיהוי עצמו והשני, יומיים לאחריו.

מן הדוחות עולה שהזיהוי של הנאשם נעשה על ידי הקמב"ץ ב. לבדו: