ת"פ 57949-11-11 מדינת ישראל נ' ק.ס.

הנאשמת ילידת 1967 הינה ביתה של המתלוננת מ. כ.(להלן: "המתלוננת"). למתלוננת שני ילדים נוספים: בן בוגר מהנאשמת ובת צעירה ממנה. הנאשמת עצמה היא אם חד הורית לילד יליד 2010.

בין הנאשמת למתלוננת משקעי עבר כבדים, בין היתר על רקע היות הנאשמת ילדה מוכה, במידה כזו או אחרת של חומרה, ותחושתה שלאורך השנים קופחה על ידי הוריה, הוצאה בגיל צעיר מביתם לפנימייה, כשחזרה לא פינו לה חדר בדירתם וכן דאגו לרכוש דירות לאחיה ולאחותה, בעוד שלה סירבו להעניק דירה - אף שהיו בעלי זכויות בדירה ברחוב **** ב*(להלן: "הדירה"), אותה נהגו להשכיר – זאת לטענתה, משום נטיותיה המיניות וקשר זוגי שקיימה עם אישה.

לגרסת הנאשמת, כתוצאה מהעדר מקום מגורים סביר לה ולבנה, בגלל בעיות כלכליות אליהן נקלעה, ביקשו רשויות הרווחה להוציא את הילד מרשותה.

בשלב זה, ועל כך אין מחלוקת, נחלצו ההורים לעזרתה והחליטו להעניק לה במתנה את הדירה.

בחוזה המכר מתנה שנחתם בין ההורים לבין הנאשמת, בתאריך 25.1.11 (להלן: "החוזה") צוין בפירוש "נותני המתנה רואים חשיבות עליונה בהעברה מיידית של הנכס לביתם ומבקשים לבטא בכך את כוונתם הכנה לקבל מחדש את ביתם ואת בנה... אל חיק המשפחה.

באמצעות רישום הנכס ע"ש מקבלת המתנה מבקשים נותני המתנה להעניק לביתם עוגן מגורים יציב ובטוח לכל חייה, על מנת שתוכל לגדל את בנה... עמה בנוחות ובנועם. בעשותם כן מביעים בזה ההורים ללא כל תנאי וסייג את אהבתם ואת דאגתם לבת ומביעים אף אמון בהיות הבת אם למופת ובהחלטות שקיבלה הבת לגבי אורח חייה".

מחוזה זה ניתן ללמוד כי בעת עריכתו היה הנכס מושכר ועל כן התחייבו ההורים להמשיך ולשאת בתשלום דמי השכירות, בגין הדירה בה התגוררה הנאשמת באותה עת, כפי שעשו גם קודם לכן.

עוד ניתן ללמוד ממנו כי הנאשמת ראתה את הדירה ומצאה אותה תואמת לדרישותיה וההורים התחייבו לשפצה ולחדשה לאחר יציאת השוכר מהדירה ולפני כניסת הנאשמת אליה.

אין חולק כי בהתאם למוסכם, לאחר שהדירה התפנתה משוכרה שיפצו ההורים את הדירה.

על רקע כל המתואר לעיל בקליפת האגוז, התרחש בדירה, בתאריך 17.5.11, אירוע אלימות בין הנאשמת למתלוננת, שהוביל בסופו של יום להגשת כתב האישום נגד הנאשמת המייחס לה עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממש – עבירה על פי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); איומים – על פי סעיף 192 לחוק העונשין; היזק לרכוש במזיד – על פי סעיף 452 לחוק העונשין; כליאת שווא – על פי סעיף **7(1) לחוק העונשין והפרעת שוטר במילוי תפקידו – על פי סעיף 275 לחוק העונשין.

עובדות כתב האישום מגוללות את סיפור המעשה המיוחס לנאשמת בפירוט רב ועל פי המתואר בהן, בתאריך 17.5.11 סמוך לשעה 11:20 נפגשה הנאשמת עם המתלוננת, בדירה.

בין הנאשמת והמתלוננת התנהל ויכוח במהלכו תקפה הנאשמת את המתלוננת בכך שבעוד המתלוננת יושבת על הרצפה, בעטה ברגליה, תפסה אותה בצווארה בחוזקה, דחפה את ראשה לרצפה, שרטה אותה בחזה ונשכה אותה בזרועה.

כתוצאה מהתקיפות המתוארות נגרמו למתלוננת 2 שריטות על בית החזה, אחת באורך של כ- 9 ס"מ והשנייה באורך של 4 ס"מ, שריטה באורך של כ- 4 ס"מ על צווארה וסימן נשיכה בקוטר של כ- 5 ס"מ על זרועה.