ת"פ 53570-07-11.13 נובמבר 2014

בפניי בקשתה של הנאשמת 2 שלא להרשיעה בעבירות כתב האישום בהן הורשעה על פי הודאתה ביום 08.05.13.

בהתאם להחלטתי מיום 30.06.13, נשלחה הנאשמת 2 לקבלת תסקיר קצין מבחן בעניינה, ותסקיר כאמור התקבל ביום 10.02.14 (להלן – "התסקיר").

בעקבות קבלת התסקיר, וההמלצה הכלולה בו להימנע מהרשעתה של הנאשמת 2, טענו ב"כ הצדדים בפניי ביום 18.02.14.

טענות המאשימה בתמצית

ב"כ המאשימה הקדים וטען, כי המלצות שירות המבחן בתיק זה, בדומה לתיקים שעניינם עבירות דומות, צפויות, שכן מדובר בעבירות מהסוג הקל יותר. עוד הוסיף, כי הנאשמת 2 אינה עומדת בתנאים הקבועים בפסיקה לעניין אי הרשעתה, כפי שנקבע בע"פ 2083/96 (תמר כטב נ' מדינת ישראל).

באשר לשיקום הנאשמת, ולהמלצות תסקיר שירות המבחן, טען, כי הנאשמת עובדת בחברה הנמצאת בבעלות משפחתה, ועל כן אין חשש להמשך העסקתה. עוד הוסיף, כי שיקום הנאשמת לא ייפגע בצורה חמורה בהשוואה לנאשמים אחרים שמורשעים בדין, שכן לא הוצג נזק קונקרטי המצדיק היענות לבקשה.

באשר לחומרת העבירה, טען, כי עסקינן בעבירות שבתי הדין לעבודה הגדירו כ"מכת מדינה" המחייבות ענישה בעלת אופי כלכלי. לפיכך, ענישה ללא הרשעה, וכפועל יוצא מכך, הימנעות מהטלת עיצום כספי, תשים לאל את הרציונל שבבסיס ההרתעה במקרים כגון דא.

כמו כן ציין, כי בהתאם להלכה שיצאה מלפני בית הדין הארצי לעבודה בשורה של פסקי דין, אותם סקר בטיעוניו, יש לדחות בקשה של ענישה ללא הרשעה, גם לנאשמים בעלי מעמד חברתי גבוה כגון: רופאים, עורכי דין וקבלנים, אשר לגביהם קיימות בחוק הוראות כי הרשעתם עשויה במקרים מסוימים לפגוע בהמשך העסקתם באותו מקצוע. כמו כן, הפנה ב"כ המאשימה לסעיף 17(א)(5) לחוק החברות הממשלתיות תשל"ה 1975, ולפיו הרשעת הנאשמת בעבירה, לא תמנע ממנה להתמנות כדירקטורית, שכן על מנת שדרכה תיחסם, יש צורך כי ייקבע ע"י בית הדין כי מדובר בעבירה הנושאת עמה קלון – דבר שאינו רלוונטי במקרה זה.