ת"פ 52709-10-14 מדינת ישראל נ' מייזל

מצאתי לזכות את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט מן העבירה של החזקת סכין בה החלטתי להרשיעו.

רקע

1. כתב האישום ייחס לנאשם עבירות של הריגה של בעל חיים או היזק לו, לפי סעיף 451 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין"); החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

   כפי הנטען, ביום 5.12.13 דקר הנאשם למוות את כלבתם של המתלוננים, בני הזוג סקרה, שהייתה קשורה בחצר המתלוננים. הנאשם עשה זאת באמצעות סכין "קומנדו" הניתנת לקיבוע באורך של 15 ס"מ. כשנזעקו המתלוננים למקום איים עליהם הנאשם, בעודו אוחז בסכין, כי ירצח גם אותם.

    

   המחלוקת

2. אשר לעבירה המרכזית, של הריגת בעל חיים, מתמקדת המחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם הנסיבות בהן בוצעה המתת הכלבה עולות כדי הגנה עצמית. הנאשם אישר כי המית את הכלבה, אך טען כי הכלבה שהתה מחוץ לבית המתלוננים כשהיא משוחררת ותקפה אותו בנשיכות עד כדי סיכון של ממש לגופו, ועל כן נאלץ לדקרה. המאשימה, מנגד, טענה כי אין לקבל את גרסת הנאשם, כי הכלבה הייתה קשורה וכי לא עומד לנאשם הסייג הנדון.

3. אשר לעבירת החזקת הסכין, הנאשם אישר כי החזיק בסכין. עם זאת נטען בסיכומי ההגנה כי החזקת הסכין הייתה לצרכי הגנה מפני כלבים המהווה "מטרה כשרה" ולחלופין כי יש להימנע מהרשעת הנאשם בעבירה זו. אשר לעבירת האיומים, הכחיש הנאשם כי איים על המתלוננים.

    

   דיון

   חלק ראשון: המתת הכלבה

   פרק העובדות - גרסת הנאשם

4. האירוע הנדון התרחש בשעת ערב, כאשר הנאשם היה העד האנושי היחיד לעיקר ההתרחשות. מכאן חשיבותה של עדותו, וההכרח בבחינה קפדנית שלה על מנת להכריע האם מדובר בגרסת אמת, או שמא בדברי כזב שמטרתם להתחמק מאחריות.