ת"פ 5264-06-12 מדינת ישראל נ' מסארוה

כתב האישום וההסדר:

ביום 23.11.14 הגיעו הצדדים להסדר לפיו הנאשם הודה והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן, עמדת המאשימה למאסר אשר תבחן אפשרות ריצויו בדרך של עבודות שירות למשך חודשיים ואילו הסנגור יכול לטעון באופן חופשי.

על סמך הודאתו הורשע הנאשם בעבירה של הסעת תושב זר. הנאשם ביום 01.02.12 הסיע תושב זר וזאת שלא כדין. מדובר בשוהה שאין לו אישור כניסה לישראל. הערך המוגן הינו פגיעה בביטחונם של תושבי מדינת ישראל נוכח החשש כי אנשים שאסור להם להיכנס למדינת ישראל נכנסים ועלולים לפגע בתושבי המדינה וזאת בהעדר ביקורת של רשויות המדינה.

טיעוני הצדדים:

ב"כ המאישמה הפנה את בית המשפט לנסיבות האירוע וחומרת העבירות לאור אופי העבירה וחומרת מדיניות הענישה עתרה המאשימה לשני חודשי עבוטדות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופסילה.

ב"כ הנאשם טען לנסיבותיו האישיות של הנאשם. העובדה כי מדובר בקבלן שלא התייצב בגלל עבודתו. ב"כ הנאשם הפנה לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה.

דיון והכרעה:

מדיניות הענישה בעבירות של הסעה, העסקה והלנה של תושבי האזור נקבעה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.2.06, (להלן: הלכת אבו סאלם). אומנם פסק הדין ניתן לפני תיקון מספר 13, אך הדברים שנאמרו שם הינם טובים ונכונים גם למקרה שבפני, כאשר אני לוקח בחשבון את ההחמרה בעונש המקסימאלי, עקב קיומה של נסיבה מחמירה בדמות מספר מוסעים שעולה על שישה. בהלכת אבו סאלם כבוד השופט חשין עמד על כללי הענישה המנחים בעבירות מעין אלה, וזאת בשל התופעה של פערים משמעותיים בענישה בין בתי המשפט השונים. נביא את תמצית הכללים כפי שנקבעו בפסק הדין:

• להלכה שנקבעה ברע"פ 5198/01 טלעת חטיב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 769, יש שתי אונות (להלן: הלכת חטיב). האונה האחת היא שעבירה לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב –1952, היא עבירה חמורה וכי העונש הראוי לה הוא עונש מאסר בפועל. האונה השניה, נסובה על החריג, היינו אותן נסיבות "יוצאות מגדר הרגיל" העשויות לשלול הטלתו של עונש מאסר. שתי האונות כפופות לעיקרון היסוד בדיני העונשין, קרי כי ענישה בפלילים לעולם ענישה אינדיבידואלית היא (פסקה 9 להלכת אבו סאלם);

• מדיניות הענישה הראויה בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, נוטה לעבר הטלת עונש של מאסר בפועל, אלא שמדיניות זו תולה עצמה בנסיבותיו האישיות של כל מקרה ומקרה והעונש שיושת על עבריין חייב להלום את נסיבותיו של המקרה ושל העבריין הספציפי (פסקה 10 להלכת אבו סאלם);