ת"פ 49828-07-15 מדינת ישראל נ' אלשמאלי

בפניי בקשה מטעם הנאשם לדחיית מועדי תשלומי הפיצויים ויתר התשלומים.

הנאשם הורשע ונגזר דינו ביום 19.10.2015 בגין עבירות של התפרצות לבית מגורים וגניבה ממנו. נגזר עליו עונש מוסכם שכלל מאסר למשך 25 חודשים (עונש זה כולל בתוכו מאסר על תנאי שהופעל) וכן הוטל עליו לפצות את קורבן העבירה בסך של 12,000 ₪ ולשלם קנס בסך 2,000 ₪.

קורבן העבירה הינה אשה מבוגרת, כבת 69 והוסכם בין הצדדים כי הפיצוי ישולם ב- 15 תשלומים החל מתוך שישה חודשים ממועד גזר הדין. בהתאם לכך נגזר על הנאשם להתחיל לשלם את הפיצוי ביום 1.5.2016 ונקבע שאם לא ישלם את אחד התשלומים במועד, תעמוד היתרה לפירעון מיידי ויתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ביום 2.5.2016 (לאחר שחלף המועד לתשלום הראשון) הגיש הנאשם בקשתו זו ובה עתר לדחות את מועד התשלום הראשון (ולאחר מכן את יתר התשלומים בהתאמה) כך שיחול החל ממועד שחרורו (הצפוי לטענתו) בחודש יולי 2017. לטענתו, הוא אסיר בהפרדה וללא תמיכה משפחתית.

המאשימה מתנגדת ומפנה להסדר הטיעון.

בחנתי את הבקשה וסבורני כי דינה להדחות:

מדובר בשינוי משמעותי בגזר הדין. לא בכדי קבעו הצדדים ביניהם את מועד תשלום הפיצוי, בשים לב לזהות קורבן העבירה ולצרכיה, נוכח גילה המבוגר יחסית.

זאת ועוד: אילו התבקשה רק הפחתת תוספות פיגור או הפרשי ההצמדה, היה הנושא בסמכות מקבילה של בית המשפט ושל המרכז לגביית קנסות. ואולם, מדובר בשינוי משטר התשלומים שנקבע בגזר הדין ולבית המשפט אין עוד סמכות לעשות כן, אלא רק למרכז לגביית קנסות.

כך קובע סעיף 5ב(א) בחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה – 1995:

"מנהל המרכז [לגביית קנסות – א.ב.ג.] רשאי, על פי בקשתו של חייב, לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחיה של התשלום כאמור." [הדגשה שלי – א.ב.ג.]