ת"פ 47492-11-16 מדינת ישראל נ' רביע

הנאשם עומד לדין בגין ביצוע מעשה מגונה בניגוד לסעיף 348 (ג') בחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 7.11.16, בסמוך לשעה 7:00, נסע הנאשם בקו אוטובוס שהיה עמוס בנוסעים ובו גם המתלוננת וחברתה. במהלך הנסיעה, תפס הנאשם את חזה השמאלי של המתלוננת פעמיים ומישש אותו, תוך שהמתלוננת מסיטה את ידו ומנסה לזוז ממנו. בהמשך, ביקש הנאשם מהמתלוננת כי תתקרב אליו ואז נגע בבטנה וברגלה, תוך שהוא מנסה להגיע לאיבר מינה.

בתשובתו לאישום, אישר הנאשם כי נסע במועד המצוין בקו האוטובוס, אשר היה עמוס בנוסעים. הוא טען כי ייתכן שהמתלוננת עמדה לידו וכי ייתכן שעקב העומס ובלימת הנהג, נפל על המתלוננת או נגע בה, אולם לא באופן המתואר בכתב האישום.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בפניי, ובכלל זה את עדויות העדים העיקריים – המתלוננת והנאשם, מצאתי כי לא הוכחה אשמת הנאשם במידה הנדרשת בהליך פלילי, ולפיכך מזוכה הנאשם בדין.

ייאמר כבר עתה, כי לאירוע המתואר גופו לא היו עדי ראייה, ולפיכך בכל הנוגע לסוגיית המחלוקת העיקרית - טיב המגע וכוונת הנאשם, אין ראיות למעט עדויות המתלוננת והנאשם. עדי התביעה הנוספים נסעו אמנם באוטובוס בסמוך לשניים, ואולם לא ראו את המעשה המתואר אלא את תגובת המתלוננת לאחר מעשה.

עוד ייאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טיב עדותם של הנאשם והמתלוננת, והתנהלותם בפניי, התרשמתי כי בכל הנוגע לאישיותם ומאפייניהם קיימים קשיים מסויימים, אשר לא הובהרו במלואם, ואשר מקשים על הסתמכות מלאה על דבריהם, ועל השתת מסקנות ברף הנדרש בפלילים.

המתלוננת, בת 20, העידה כי נסעה במועד האמור לעבודתה יחד עם חברתה המתגוררת עימה. היא העידה כי האוטובוס היה מלא באנשים, והנאשם עמד מולה בצמוד אליה. לדבריה, החל הנאשם לגעת בגופה, ועשה כן מספר פעמים אף שהזיזה את ידו. היא הדגימה כי הנאשם נגע באזור המפשעה ובאזור החזה שלה, כך לדבריה 3 פעמים (ע' 9 ש' 20-23). היא תיארה את המגע כנגיעה בחזה ובהמשך הורדת היד למטה. משזזה הצידה, אמר לה להתקרב אליו והיא השיבה לו שאין מקום. בשלב מסוים אחזה בידו והזיזה אותה ממנה.

המתלוננת העידה כי נבהלה, נסוגה לאחור וניסתה לסמן לחברתה באמצעות העיניים והידיים שתיקרב אליה. משהבין הנאשם כי היא מתרחקת ממנו, הרים את הטלפון בידו ועשה את עצמו, לדבריה, משוחח בטלפון.

משהתקרבה אליה חברתה, החלה לבכות וסיפרה לה שהנאשם נגע בגופה. בתגובה החלה החברה לצעוק על הנאשם, ומשלא ענה לה הנאשם, אמרה לו כי השתיים יפנו למשטרה והן ירדו מהאוטובוס, לפני התחנה בה היו אמורות לרדת למקום עבודתן.

כאמור, התרשמתי כי קשה להשתית מסקנות בהתבסס על עדות המתלוננת, אשר התקשתה למסור פרטים שונים הנוגעים לארוע, עליהם נשאלה. כך, משנשאלה מתי קרה האירוע, השיבה כי אינה זוכרת ולא מיקמה את האירוע באזור זמן כלשהו. משנשאלה כמה זמן נמשך האירוע, השיבה תחילה כי אינה זוכרת ובהמשך, כי האירוע נמשך כחצי שעה.

היא נשאלה מספר שאלות רב בכל הנוגע למיקומה בתוך האוטובוס ולאופן בו עמדה – האם עם פניה לנהג, עם פניה אל כיוון הנסיעה, אל החלון שמפריד בין העלייה לאוטובוס לבין הנוסעים, והתקשתה להבהיר כיצד בדיוק עמדה. מספר פעמים השיבה כי עלתה כמו כולם במדרגות, ורק בהמשך, משהתבקשה שוב להבהיר לשאלות ב"כ הנאשם את מיקומה, התברר כי אין כלל מדרגות באוטובוס, לאחר העליה למפלס אחיד מהמדרכה. בסופו של דבר תיארה את מיקומה כעמידה ליד שני הכיסאות שבחזית האוטובוס. לדבריה, חברתה, עימה עלתה, עמדה בצד הנהג. אף שניסיון החיים מלמד כי במצב דברים זה המרחק בין המתלוננת לחברתה הינו קרוב ביותר, הרי שלדברי המתלוננת, החברה הייתה רחוקה מאוד ממנה. המתלוננת אישרה כי אנשים ישבו בשני הכיסאות שהיו סמוכים למקום עמידתה והעידה כי היה סביבם עומס, אולם לדבריה הם הסתכלו לעבר הכיוון השני, ולא ראו דבר.

בכל הנוגע למהלך הנסיעה, העידה המתלוננת כי האוטובוס היה עמוס אנשים. היא אמנם טענה שלא היו עצירות פתאום, אולם אישרה כי במהלך הנסיעה היה צורך להחזיק את עמודי האוטובוס, וכשנשאלה בחקירה חוזרת האם היו עצירות פתאומיות בנסיעה, השיבה - "כן, היו שתיים שלוש, אבל לא כתוצאה מברקס" (ע' 19, ש' 11-12). עם זאת, שללה את הטענה כי הנאשם נגע בה בטעות או נפל עליה.

כאמור בראשית הדברים, מצאתי כי לא ניתן לבסס מסקנות ברף הנדרש בפלילים על עדות המתלוננת. המתלוננת עשתה רושם של נערה דלה, אשר מאפייניה והאם יש בהם כדי להשליך על התרשמותה ופרשנותה ארועים שונים, לא הובררו. הדברים נכתבים בזהירות ומתוך רצון שלא לפגוע בה. יצויין בסוגיה זו, כי דנה גמזו, חוקרת המשטרה, מצאה לנכון לשאול את המתלוננת ואת חברתה בסיום גביית הודעותיהן, אם המתלוננת מטופלת נפשית. עדותה בפניי, כי כך היא נוהגת כלפי כל מתלוננת, בעבירות מין ובכלל, אינה מתיישבת עם נסיון החיים בכגון דא, ודומה כי שאלת החוקרת את המתלוננת ואת החברה אודות מצבה הנפשי של המתלוננת, מלמדת כי החוקרת סברה, באופן העולה בקנה אחד עם התרשמותי מהמתלוננת, כי לא מלוא הנסיבות והמאפיינים אשר יש בהם כדי להשליך על הסקת המסקנות בתיק זה, נחשפו בפניה.

עוד יצויין בהקשר זה, כי לבקשת ב"כ הנאשם ביררה המאשימה עם המתלוננת האם יש לה רקע פסיכיאטרי, וזו השיבה בשלילה. ואולם לא הובהר אם המאשימה ביררה את הדברים מעבר לשאלת המתלוננת בנושא. יתרה מכך, אף אם אכן אין למתלוננת רקע פסיכיאטרי, הרי שלא הובהר האם היא מגיעה מרקע אחר אשר היה בו כדי להשליך על עדותה. בסוגיה זו אף יצויין כי לעדות חברתה של המתלוננת, השתיים מתגוררות יחד, עבדו באותה עבודה בעת הארוע, וכיום עובדות שתיהן יחד במקום אחר.

כאמור, אף אם המתלוננת אינה בעלת רקע פסיכיאטרי, ואיני קובעת כי לא אמרה אמת למאשימה, הרי שלמשמע עדותה נוצר הרושם כי לא כל הנסיבות והמידע הנוגע לאישיותה נחשפו בפניי. המתלוננת לא זכרה מתי התרחש האירוע, לא ידעה לכמת את מספר התחנות בהן נסעה מידי יום לעבודתה אף בקירוב, כמה אנשים היו באוטובוס, והעידה כי הארוע נמשך כחצי שעה – עדות שאינה מתיישבת עם נסיון החיים בכל הנוגע לארועים קצרים ונקודתיים כדוגמת הארוע הנדון. עוד יצויין, כי עדותה בכל הנוגע לכמות המגעים בגופה לא תאמה באופן מדויק את האמור בכתב האישום, והמאשימה לא עשתה נסיון במהלך עדותה להבהיר כמה פעמים לטענתה נגע הנאשם בחזה וכמה פעמים ניסה לגעת באיבר מינה. מכלול סוגיות אלו מקשה על הסקת מסקנות המושתתת על עדותה.