ת"פ 46324-03-14 מדינת ישראל נ' שאמי

כתב האישום וההליכים

1. הנאשם הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה שעניינה חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- "חוק העונשין").

   בהתאם לעובדות כתב האישום, חשד הנאשם כי בתו מנהלת קשר רומנטי עם צעיר אחר (להלן- "המתלונן"). לאור כך, ביום 18.3.14, בשעת ערב מאוחרת, ביקש מהמתלונן לעלות לרכבו על מנת לדבר עמו. כאשר הגיעו לחורשה, הורה הנאשם למתלונן לצאת מהרכב על מנת לעשן סיגריה יחדיו. מיד כאשר ירדו השניים מהרכב, תקף אותו הנאשם במכות ואגרופים לראשו ולפניו וכתוצאה מכך נגרמה למתלונן חבלה חמורה בדמות שבר פתוח בראש עם מעורבות של בסיס הגולגולת ודחיסה מינימלית.

   בהמשך הסיע הנאשם את המתלונן למוקד רפואי חיאן. המתלונן הועבר לבית חולים, שם טופל במחלקת טיפול נמרץ, אגב הרדמה והנשמה.

2. בהתאם להסדר הטיעון שבין הצדדים התבקש תסקיר של שירות המבחן. לאחר קבלתו, התברר כי הנאשם טוען לעובדות החורגות במעט מעובדות כתב האישום המתוקן. לאור כך, הסכימו הצדדים כי הנאשם יוכל לנסות ולהוכיח בשלב הטיעונים לעונש, טענה הקשורה לנסיבות ביצוע העבירה (סעיף 40י(ב)(2)). לאור כך הודיע הסנגור שלא יעמוד על בקשתו לחזרה מהודאה.

3. העובדה אותה ביקשה ההגנה להוכיח היא שהנאשם ביצע את המעשה על רקע הטרדות שביצע המתלונן כלפי בתו. למעשה הטענה המדויקת היא שעשה כן על רקע אמונה שכך הוא הדבר, שהרי לא נטען שידע על כך מידיעה אישית, אלא מדברים שאמרה לו בתו. עם זאת, ההגנה לא הביאה לעדות את הבת ואף הנאשם לא העיד, והיא הסתפקה בעדות המתלונן. מעדותו עלה כי הנאשם אכן פנה אליו ואל אביו בעבר, בשל כך שהוא "מציק ומפריע לה ומטריד אותה". עוד עלה כי הוא סלח לנאשם על מעשיו. לשאלות ב"כ המאשימה אישר המתלונן כי הוא ובתו של הנאשם היו בקשר כשנתיים לפני האירוע וכי הקשר הסתיים בשל עמדת הנאשם.

   לאחר ששמעתי את עדותו של המתלונן, לא סברתי כי עלה בידי ההגנה להוכיח שהנאשם פעל מתוך אמונה שבתו חוותה הטרדה או התנהגות פוגענית כלשהי על ידי המתלונן. ממילא לא הוכחה התנהגות כאמור. כידוע, הנטל המוטל על הנאשם להוכיח נסיבה מקלה הקשורה בעבירה, הוא עמידה במאזן הסתברויות (סעיף 40י(ג) לחוק העונשין). הנאשם לא עמד בנטל זה כלל ועיקר. אפרט.