ת"פ 43312-07-10 מדינת ישראל נ' אפיק הראל - עריכות מעגלים מודפסים בע"מ ואח'

1.ביום 22.12.14 הורשעו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, בפיטורי עובדת בהיותה בהריון.

2.ביום 1.2.15 נשמעו בפניי טיעוני הצדדים לעונש:

המאשימה הדגישה החשיבות שבהגנה על אישה בהריון, כערך חברתי מוגן וגבוה. כן יש לשקול כי הנאשמים ניהלו ההליך וכפרו במיוחס להם. כך כשיקול ראשון; שיקול שני לענישה הוא כי הנאשמים ידעו על האיסור לפטר העובדת או לצמצם משרתה, כמו גם נסיבות המקרה.

המאשימה עתרה להעמיד העונש על הרף הגבוה ביחס לכל עבירה (150,000 ₪), כפל קנס לנאשמת 1 וככל שיקבע לפי הרף הנמוך, הרי עתרה לקובעו ל – 80%.

בנוסף עתרה לחייב הנאשמים לחתום על התחייבות ל-3 שנים, לפי סעיף 72 לחוק העונשין.

הנאשמים טענו כי הכרעת הדין מלמדת כי זוכו מאישום מס' 1, עתרו לקבוע כי היה רק ארוע אחד של פיטורין ולא שניים. העובדת העידה כי קיבלה את כל שכרה, שהגם שנקבע בהכרעת הדין כי אינו משפיע – זהו ענין המשפיע על גז"ד; עתרו להאמין לנאשמים שלוּ ידעו, לא היו "חוסכים" תשלום ל-33 יום (כשחודשיים שילמו לעובדת, שישבה בביתה) וכך אף ביחס להסכם אליו הגיעו בהליך האזרחי; עתרו לביה"ד להתחשב בהמלצת ביה"ד (בהליך האזרחי), משסברו כי המלצת ביה"ד תביא לכך כי הפרקליטות תפסיק ההליך דנא. הנאשמים הפנו לעדותה של מיטל זכאי (עובדת בהיותה בהריון מספר פעמים במהלך עבודתה) והכל, ע"מ להראות שלא מדובר בכוונה אלא בטעות, מה גם שנועצו בעו"ד.

הפיטורים לא היו בשל ההריון, אלא משסגרו החברה.

הנאשמים עתרו לבטל ההרשעה לפי סעיף 192א לחסד"פ.

כאן יש נסיבות יוצאות דופן, מה גם שהחברה של הנאשמת 3 מבצעת עבודות למשהב"ט (תוך שהפנו לע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר; ע"פ 3301/06 ביטי יעקב) ומידת הרחמים מחייבת לזכותם.

ככל שלא כך יקבע – עתרו להטיל קנס קטן ביותר, מדובר ב-2 חברות קטנות שעמלות על לחמן ופרנסתן ובעובדים התלויים בכ"א מהחברות, שיש ביניהן הפרדה מוחלטת.

משנלמד הלקח – אין צורך להכביד בענייננו.