מדינת ישראל נ' ג'ורבאן

1.הנאשם שלפניי הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירת הפקרה אחרי פגיעה, כמשמעה בסעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). זאת, לאחר שבמהלך נהיגתו ברכב בכפר ג'סר א-זרקא, פגע הוא בקטין אשר רכב על אופניים. עד מהרה התאספו במקום התאונה אנשים וניגשו אל הקטין אשר מצא את מותו כתוצאה מהתאונה. הנאשם עצר את הרכב במרחק מספר מטרים ממקום התאונה, ירד הימנו, הביט לעבר מקום התאונה, ושניות לאחר מכן חזר אל הרכב ונסע מהמקום אל ביתו. משם, כשרעייתו נוהגת ברכב אחר, ובליווי אימו, נסעו השלושה אל תחנת המשטרה.

כתב האישום

2.על פי המתואר בכתב האישום, שעובדותיו המקימות את עבירת ההפקרה הוכחו מעל לכל ספק סביר, כפי שנקבע ופורט בהכרעת הדין וכפי שעוד יוזכר בהמשך, ביום 25.6.2018, בשעה 18:00 או בסמוך לכך, הנאשם נהג ברכב משא שברולט סילברדו, מספר רישוי XXXXXXXX (להלן: "הרכב"). הנאשם התקרב לצומת רחובות בכפר ג'סר א-זרקא, כשהוא נוסע ממזרח למערב. אותה העת, הקטין ע.ע יליד 2.1.2007 (להלן: "המנוח" או "הקטין"), רכב על אופניים בכביש הניצב לצומת מכיוון צפון.

בהגיע הנאשם לצומת, הוא פגע עם דופן ימין של הרכב במנוח, אשר הגיע לצומת ופנה ימינה לנתיב נסיעת הנאשם, והפילו מהאופניים אל הכביש מתחת לרכב. הנאשם המשיך בנסיעה רציפה, עלה עם גלגלי הרכב על המנוח ועצר במרחק מספר מטרים ממקום התאונה.

3.בשלב זה, התאספו אנשים במקום התאונה וניגשו אל המנוח. הנאשם אשר הבחין במנוח שרוע על הכביש, ירד מהרכב, לא ניגש לעבר המנוח, הסתפק בהפניית מבטו לכיוון המנוח ומקום התאונה, וכעבור מספר שניות נכנס לרכב ונסע מהמקום. זאת, בלא שהזעיק עזרה למנוח, ומבלי שהתקשר אל גופי ההצלה על מנת להזעיקם למקום התאונה. כמו כן, הנאשם לא המתין ליד המנוח עד להגעת גופי ההצלה.

4.כתוצאה מן התאונה, כך מתואר בכתב האישום, נגרמו למנוח פגיעת ראש ודימום מסיבי. מותו נקבע במקום על ידי צוות מד"א.

רק בשעה 19:00 או בסמוך לכך, כך נטען בכתב האישום, התייצב הנאשם בתחנת משטרת זכרון יעקב.

עיקרי הכרעת הדין

5.בהכרעת הדין ציינתי, כי העבירה המיוחסת לנאשם מחייבת את הנוהג ברכב, על פי לשונה, בחובה כפולה ומצטברת: [א] לעצור כדי לעמוד על תוצאות התאונה. [ב] להזעיק עזרה. אשר לחובת העצירה, קבעתי כי ספק בעיניי אם עצירת הנאשם את רכבו עונה על תנאי העצירה. הנאשם עצר את הרכב לזמן קצר שאינו מגיע כדי דקה. הוא אמנם הביט לעבר מקום התאונה והבין כי דרס ילד, אך לא ביצע הערכת מצב של הסיוע הנדרש, וממילא הנאשם לא סיפק בהמשך כל סיוע. בכל הנוגע לחובת הזעקת העזרה, קבעתי כי הנאשם לא הושיט כל עזרה למנוח. הנאשם אף לא התקשר אל גופי ההצלה על מנת לדווח על אודות התאונה, ולהזעיקם אל המקום. הזעקת גופי ההצלה המתאימים, כך נקבע, מהווה ראשיתה של הושטת עזרה, וגם בכך לא עמד הנאשם.

6.בהמשך הכרעת הדין ציינתי, כי לא שוכנעתי שהיה חשש לחיי הנאשם, ואף אם ניטע החשש בליבו, לא היה על הנאשם לעזוב את המקום תוך שהוא זונח כליל את חובתו להזעיק עזרה, גם משאויין החשש הנטען. עוד הבהרתי בהכרעת הדין, כי אי קבלת טענת הנאשם בדבר חשש לחייו, "אין משמעה חוסר אמון מוחלט בעדות הנאשם. ההיפך, מצאתי את עדות הנאשם כי הוא היה אחוז פחד ורעדה, מהימנה. תחושות מעין אלו אינהרנטיות למעורבות של נהג רכב בתאונה, וודאי תאונה בה נדרס ילד. תחושת הפחד היא אשר הניאה את הנאשם, לטענתו, מלהתקשר לכוחות ההצלה" (פסקה 27). בהמשך, נקבע כי הפחד בו היה נתון הנאשם, אין בו די כדי לאיין את חובתו לפעול ולהזעיק עזרה.