ת"פ 40958-06-14 מדינת ישראל נ' בלילאת (עציר) ואח'

1.בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד הנאשמים, בגדר הסדר טיעון, ללא הסכמה לעונש, נאמר בפרק העובדות, כי הנאשמים תושבי השטחים, ובמועד הרלוונטי היה ברשותם אישור כניסה לישראל.

בתאריך 16.6.14 קשרו הנאשמים קשר לשדוד נשים מבוגרות. באותו מועד, הגיעו הנאשמים לרח' קול 7 בשכונת רמת בית הכרם בירושלים (להלן: "המקום").

בשעה 14:30 או בסמוך לכך, הלכו במקום ר', ילידת 18.4.1934 (להלן: "המתלוננת") ול', ילידת 18.3.1943. ר' ענדה אותה עת שתי שרשראות זהב על צווארה מעל בגדיה (להלן: "השרשראות").

הנאשם 2 עקב אחר המתלוננת ול' עד אשר הגיעו אל המקום, ומסר פרטיהן לנאשם 1. בהתאם לתכנון המוקדם של הנאשמים, ביצע הנאשם 2 תצפית מקצה הרחוב בכדי להתריע במקרה שיגיע מישהו בזמן השוד. הנאשם 1 ניגש אל המתלוננת ול' ושאל אותן איך מגיעים אל התחנה המרכזית. ל' החלה להסביר, או אז תלש הנאשם 1 בכוח את השרשראות מצווארה של המתלוננת ונמלט בריצה מהמקום ביחד עם הנאשם 2 (להלן: "השוד").

ל' התקשרה מיד למשטרה, ושוטרים שהגיעו למקום עצרו את הנאשמים בתחנת הרכבת הקלה שברחוב החלוץ הסמוך למקום, מספר דקות לאחר השוד. אותה עת, החזיקו כל אחד מהנאשמים בכיס מכנסיהם אחת מהשרשראות הגנובות.

כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים, נגרם למתלוננת סימן אדום בצווארה.

במעשיהם אלה, גנבו הנאשמים דבר, בחבורה, כאשר בשעת מעשה ביצעו בצוותא חדא מעשה אלימות באדם על מנת להשיג את הנכס שנגנב.

על כך הואשמו הנאשמים בשוד בחבורה – עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") בצירוף סעיף 29 לחוק.

2.ביום 20.10.14 הורשעו הנאשמים על פי הודאתם בהוראות החיקוק האמורות.

עיקרי הטיעונים לעונש של ב"כ הצדדים

3.ב"כ המאשימה, עו"ד מוריה הירש, הצביעה על חומרת מעשיהם של הנאשמים, כאשר תוך תכנון מוקדם לביצוע שוד, כיוונו את מעשיהם לאוכלוסייה פגיעה, האוכלוסייה הקשישה. לטענתה, השוד של המתלוננת בוצע בצוותא חדא של הנאשמים, כאשר לכל אחד מהם חלק משמעותי בביצוע השוד. ב"כ המאשימה ציינה כי למתלוננת נגרם סימן אדום בצווארה, ונקל לתאר את הנזק הפוטנציאלי הכרוך בתקיפתה של אישה מבוגרת אשר יכולה היתה ליפול ולהיחבל. עוד הדגישה, כי אין להתעלם מהנזק הנפשי הצפוי, והתחושה של פגיעה בביטחון ובהשפלה כאשר באים ותולשים שרשראות מצווארה של המתלוננת. עוד היפנתה לכך, שהנאשמים הם תושבי השטחים אשר קיבלו אישור להיכנס לישראל לצרכי עבודה, וניצלו את האמון שניתן בהם כדי לבצע עבירה כה חמורה.

ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה של בית המשפט העליון המצביעה על החומרה שיש לייחס לעבירת שוד המבוצעת באוכלוסייה מבוגרת, תוך אישור של מאסר בפועל שנע בין 4 ל – 6 שנות מאסר, שזהו מתחם העונש הראוי, לדעתה, גם במקרה הנדון.

אשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה נטען, כי יש להביא בחשבון את הודאת הנאשמים, נטילת אחריות כבר במשטרה והעדר עבר פלילי. לעניין זה ציינה, כי נטילת האחריות על ידי הנאשמים נעשתה לאחר שנתפסו בסמוך לאחר ביצוע השוד, כאשר השרשראות ברשותם, ועל אחת מהם ראשי התיבות של המתלוננת. לגישת ב"כ המאשימה, יש לגזור על הנאשמים עונש של חמש שנות מאסר בפועל, הנמצא באמצע מתחם הענישה האמור, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת.