ת"פ 40404-09-15 מדינת ישראל נ' חלאווה(עציר) ואח'

לפניי בקשה לפסוק למבקשים פיצוי בגין ימי מעצרם והוצאות הגנתם, וזאת לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין").           

רקע

1. כתב האישום כנגד המבקשים ואדם נוסף (להלן "געבה") הוגש ביום 24.9.15, ובהמשך תוקן. נטען בו כי המבקשים וגעבה השתתפו בהתפרעות שהתרחשה בהר הבית ביום 14.9.16 בסמוך לשעה 7:30, במסגרתה חסמו המתפרעים שער במסגד אל-אקצא ויידו אבנים, בלוקים, מוטות ברזל וזיקוקים לעבר כוח משטרה שניסה לפנות את חסימת השער ולסגור את השער. נטען כי המבקשים היו חלק מן המתפרעים ויידו אבנים לעבר כוחות המשטרה. לכן יוחסו להם עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות, לפי סעיפים 272(2) ו-152 לחוק העונשין (בהתאמה).
2. ביום 15.10.15 התקיימה הקראה, והדיון נדחה לבקשת ההגנה. ביום 10.11.15 השיבו המבקשים לאישום. בתמצית, טענו כי הגיעו למסגד לצרכי תפילה ולא השתתפו בהתפרעות. סנגורו של געבה ביקש לדחות את מתן תשובתו. הצעתי לצדדים מועדי הוכחות בשבוע העוקב, והמאשימה ביקשה להימנע מכך משום שעניינו של געבה נדחה וכדי למנוע הבאת עדים פעמיים. למרות התנגדותה ובשים לב לכך שהמבקשים שהו במעצר, נקבע מועד הוכחות ליום 18.11.15. אלא, שבהמשך ובשל נסיבות משפחתיות מצערות של מותב זה, בוטל מועד ההוכחות. ביום 1.12.15 הודה געבה במיוחס לו ועניינו נקבע לטיעון לעונש. במקביל נקבעה ישיבת הוכחות בעניינם של המבקשים, ליום 21.12.15.
3. ביום 21.12.15 התקיימה ישיבת הוכחות, אך הבאת הראיות לא הסתיימה (נושא עליו ארחיב בהמשך) ועל כן נקבע מועד נוסף, ליום 5.1.06. בהמשך, משהתפנה זמן מתאים ביומן בית המשפט, הקדמתי את הישיבה ליום 28.12.15. במועד זה הושלמה הבאת הראיות ונשמעו סיכומי הצדדים. למחרת, ביום 29.12.15 ניתנה הכרעת דין בה זוכו המבקשים מן העבירות שיוחסו להם.
4. ביום 1.9.16 הוגשה הבקשה הנוכחית, בה עותרים המבקשים לפיצוי כאמור. ביום 19.9.16 הגיבה המשיבה לבקשה, ביום 25.9.16 הגיבו המבקשים לתגובה וביום 28.9.16 גיבו את בקשתם בתצהירים.

תמצית טענות הצדדים

5. המבקשים עותרים לפיצוי ממספר נימוקים. הם טוענים שהליכי המעצר היו ארוכים וכללו דחיות מספר לבקשתו של שירות המבחן וכי לאורך תקופת מעצרם, שנמשכה 107 ימים, שהו בתנאים קשים מתנאי מאסר והמבקש 1 לא החליף את בגדיו. עוד הוצגו נסיבותיהם האישיות של המבקשים, שהינם גברים בוגרים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, נשואים ובעלי משפחות. למבקש 1 ילד פעוט הסובל מתסמונת דאון ובת הסובלת מנכות בגפיה וזקוקה לסיוע (לבקשה צורפו מסמכים רפואיים). עוד נטען כי המשיבה לא פעלה לצמצום הנזק למבקשים שנגרם כתוצאה מן ההליך, החל בהתנגדותה ביום 10.11.15 לקביעת מועד הוכחות קרוב וכלה בעמידתה על המשך שמיעת הראיות בתום ישיבת ההוכחות הראשונה. בנוסף נטען כי בעת מעצרם של המבקשים נגרמו להם חבלות, כי נחקרו מבלי שקיבלו טיפול רפואי וכי המבקש 1 אושפז בבית החולים. לבסוף נטען כי למבקשים נגרם נזק כלכלי משמעותי, הן בהעדר הכנסה בתקופת מעצרם והן משום שלאחר שחרורם נמנע מהם לשוב למקומות העבודה שלהם שכן פוטרו מהם וכיום הם עובדים בצורה בלתי סדירה נוכח הקושי שבמציאת עבודה בגילם.
6. המשיבה עתרה, תחילה, למחיקת הבקשה על הסף. נטען כי תקנה 4 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים") קובעת כי בקשה לפיצוי צריכה להיות מוגשת בדרך של המרצה מיד לאחר החלטת הזיכוי ואילו הבקשה דנן הוגשה שמונה חודשים לאחר מתן הכרעת הדין. עוד נטען כי תקנה 3 לתקנות הפיצויים קובעת את תחולתן של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על הדיון בבקשה, ומשכך היה על המבקשים לצרף תצהיר לבקשתם, דבר שמלכתחילה לא נעשה. לגוף הבקשה טענה המשיבה כי לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות פיצוי, כי קצב ניהול ההליך הפלילי במקרה הנוכחי אינו חריג ואף קצר, כי המבקשים לא הוכיחו את טענותיהם לנזקים כלכליים, כי אין בגילאיהם להצדיק פיצוי; וכי השימוש בכוח בעת מעצרם נבע מכך שנחשדו בהשתתפות בהתפרעות קשה.
7. יצוין כי בתשובתם מיום 25.9.16 הסבירו המבקשים שהגישו את הבקשה בעיתוי בו הוגשה בשל המתנה לראות האם המשיבה תערער על הזיכוי, ומשום שנדרש להם זמן להתאושש מחוויית המעצר הקשה ולהסדיר את ענייניהם לרבות את ייצוגם לצרכי הבקשה. כאמור, המבקשים גם הגישו בדיעבד תצהירים.

דיון

המסגרת הנורמטיבית

8. סעיף 80 לחוק העונשין מקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות על תשלום לנאשם, שזוכה או שכתב האישום נגדו בוטל, של הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו. הסמכות קמה מקום בו "לא היה יסוד להאשמה" או שקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". הבקשה הנוכחית נסמכת על העילה האחרונה.
9. תכליתו של הסעיף האמור היא לאפשר הכרה בנזק הניכר הנגרם לאדם כתוצאה מהעמדתו לדין בהליך שהסתיים בזיכויו, וזאת בפגיעה בכבודו, בזכותו לחירות ובממונו. לעניין זה נפסק, כי:-

"במהלך הדברים הרגיל מטיל הליך פלילי על נאשם הוצאות ממון. שנית, עקב ההליך הפלילי יכול נאשם שישא אף בנזקי ממון מעבר להוצאות הכרוכות בהליך עצמו. שלישית, מקום שהנאשם הוא אדם מן הישוב – ואולם לא רק כך – יגרום לו ההליך הפלילי צער ובושת, לעיתים קשים ומעיקים. אכן, חזקת חפות עומדת לו לאדם כל העת – עד אם הורשע בדין – ואולם חזקה זו אין בה כדי לנחמו בחיי היום יום או להפיג מהמתח שהוא שרוי בו לעת ההליך הפלילי. חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי ולעיתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין. לעת ההליך חשוף  הנאשם לאמצעי דיון שונים, ואלה יש גם בהם לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר או מאסר, לבד מכך שפוגעים הם – או עשויים הם לפגוע – במאזן הכספי של אדם יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2002)).